מרדכי, בן חנה ויעקב, נולד בשנת תש"ח (1948) בארביל שבעירק למשפחה אמידה ביותר, שעלתה ארצה בשנת תשי"א (1951) והשאירה את כל רכושה מאחוריה. היא נקלטה במעברת העולים חירייה בגוש דן, וחיה תקופה ארוכה בתנאים קשים ביותר. במעברה החל מרדכי בלימודיו היסודיים. לאחר כחמש שנים עברה המשפחה לגור בשכונת התקוה בתל-אביב, ושם סיים את לימודיו היסודיים בבית-הספר "התקוה" ואחרי-כן למד בבית-הספר המקצועי "שבח" בתל-אביב. מוטי, כפי שקראו לו בני משפחתו וחבריו, אהב את הלימודים, אולם לאחר שעשה שנתיים בבית-הספר התיכון החליט להפסיק את הלימודים ולצאת לעבודה, כדי לסייע לאביו בפרנסת המשפחה. הוא נתקבל לעבודה ב"אלקטרה", במחלקה למיזוג אוויר ונקלט שם במהירות. מאחר שהתחבב על הכל והצטיין בחריצות ובכושר עבודה, הפך עד מהרה מנער לראש-צוות במחלקתו. מוטי מעולם לא זילזל בעבודה, תמיד התייחס ברצינות לכל משימה שהוטלה עליו, ועבד מתוך הנאה ומתוך רצון עז ללמוד עוד, לרכוש ניסיון ולהתקדם במעמד ובתפקיד במפעל. עוד כשהיה נער ידע מוטי לעשות כל עבודה במהירות ובצורה מושלמת, כאילו שנים רבות הוא עוסק בה. היו לו חברים רבים במקומות רבים ומשכבות אוכלוסיה שונות, ועל כולם היה חביב. מעולם לא התחמק ממתן עזרה לידיד, תמיד היטה שכם ותמיד היה מוכן לעזור בידע מקצועי, בעצה או במעשה. כל אשר עשה למען הזולת – עשה מתוך צניעות רבה. הוא עזר לאחיו בלימודיהם ובחיי היום-יום שלהם, ובעיקר השתדל לעזור לאביו בעבודתו. הוא סייע גם בכל עבודות הבית, גם בתחומים הקשורים במקצועו, וגם בניהול של משק הבית. את מרבית שעות הפנאי שלו הקדיש להאזנה למוסיקה, וגם בזמן שעסק במלאכות אחרות הייתה תמיד מוסיקה מתנגנת ברקע. מוטי אהב לשחות, ובמיוחד אהב את מרחבי הים הפתוחים. אהבתו לים הייתה חלק מאהבתו לטבע בכלל, ולמרות שהיה נער עירוני, אהב מאוד לטייל, לראות מקומות חדשים ולשוטט להנאתו באוויר חוצות. מוטי אהב את החיים וראה בהם משהו מיוחד שהוענק לאדם ומוטל עליו לנצלו עד תום. ואמנם ניצל כל רגע ורגע מחייו כמיטב יכולתו – גם בעבודה וגם בבילויים ובבקשת הנאות החיים. מרדכי גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1965 והוצב לחיל השריון. לאחר סיום הטירונות ולאחר שהשתלם בקורסים למקצועות טנק ולמפקדי טנקים, הוצב ליחידת שריון ומילא שני תפקידים – מפקד טנק ותותחן טנק. במלחמת ששת הימים נלחם מוטי בסיני בתפקיד מפקד טנק, ופיקדעל אחד הטנקים הראשונים שהגיעו לתעלה. גם מפקדיו וגם פקודיו ביחידה העריכו אותו כחייל ממושמע, בעל תכונות של מפקד טוב. כשהיה יוצא לחופשה, נהג למהר קודם כל לבית הוריו, לסייע ככל שנדרש בבית או בעבודה אצל אביו, ואחרי כן היה הולך להיפגש עם ידידיו. הוא שוחרר מהשירות הסדיר כשהגיע זמנו ומאז היה נקרא לתקופות של שירות מילואים פעיל. עם תום שירותו הסדיר חזר מוטי לעבוד ב"אלקטרה", מקום עבודתו הקודם, והתקבל שם בזרועות פתוחות. למרות ההפסקה הגדולה שחלה בהשתלמותו המקצועית ובתהליך הקידום שלו במפעל, הצליח עד מהרה לרכוש שוב את אמונם של מעסיקיו ולהוכיח את יכולתו ואת רצינותו בעבודה. בשקט הנפשי שלו, במסירות וברצון לעבודה סחף אחריו הרבה עובדים, שראו בו סמל של אדם השואף להיות תמיד ראשון בין הטובים. באותה תקופה בנה לו מוטי חדר משלו על גג בית הוריו – חדר יפה, מקושט בפסלונים ובעתיקות, ובו שולחן ושישה כסאות מעשה ידיו. חבריו אהבו לבוא לחדרו, והוא קדמם תמיד בחיוך על פניו ושמח לארחם. מוטי ידע מתוך מחשבה בוגרת והבנה עמוקה מה צרכיו ומה יכולתו, והחל לתכנן את עתידו. בזכות מעשיותו וכוח הרצון החזק שלו, השיג את אשר שאף. לאחר תקופה ארוכה של עבודה רצופה במפעל, החליט לרדת לים והתקבל כעובד קירור באנייה. הוא עשה שלושה חודשים בהפלגה, אולם המרחב שבין דפנות האנייה לא הספיק ליצרו של בן העיר, שאהב לבלות ולטייל ואהב את המרחבים. גם המחשבה על הוריו, שנותרו לבדם וללא עזרה השפיעה על שיקוליו, והוא החליט לחזור לחוף, אף-על-פי שהוצעו לו תנאים מיוחדים ודרגת קצין ראשון באנייה. הוא חזר לעבוד במפעל "אלקטרה". כחודשיים לפני פרוץ מלחמת יום-הכיפורים קנה מוטי דירה, ציפה את קירותיה בלוחות עץ מעשה ידיו, והחל להתכונן לביסוס עתידו. במלחמת יום-הכיפורים השתתף מוטי בקרבות הבלימה נגד המצרים בסיני. בקרב הפריצה אל גשר פירדאן, שהתחולל ביום י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973), נפגע הטנק של מוטי והוא נהרג. לאחר כחודש הודיעו למשפחתו שהוא נעדר, ורק לאחר שישה חודשים של תקוות, חששות וכאב נודע למשפחתו שמוטי נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים, אחים ואחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. הוריו הנציחו את זכרו בהקדשת ספר תורה.
