חיטרוב, צבי (‘צביקה’)

בן זלמן וריבה. נולד ביום י"ז בניסן תשי"ג (2.4.1953) בוילנה, ברית-המועצות, כבן יחיד להורים משרידי-השואה. בשנת 1960, וצביקה אז בן שבע, עלתה המשפחה לארץ, ולאחר טלטולים התיישבה בקרית-חיים. מפי ילדים בני-גילו למד חיש את השפה העברית ונכנס לבית-הספר היסודי ע"ש א. ד. גורדון. מגיל צעיר היה פעיל בתנועת 'הנוער העובד והלומד' – תחילה כחניך ואחר-כך כמדריך. עם-זאת, הקדיש מזמנו גם ללמידת נגינה באקורדיון. מבית-הספר היסודי עבר צביקה לבית-הספר התיכון שבקרית- חיים. המורים ציינוהו כתלמיד טוב, שהשתדל למלא את המוטל עליו בציתנות ובהתמדה והתחבב על בני-כיתתו, השקיע זמן ומרץ בהדרכת החניכים הצעירים בתנועה. בקיץ 1969 עבר קורס מ"כים במסגרת הגדנ"ע. התחביב הספורטיבי האהוב עליו ביותר, היה צלילה למעמקי-הים. לאחר שתי שנות לימוד ב'תיכון', החליט צביקה לבחור במסלול-חיים צבאי ופנה לבית- הספר הטכני של חיל-האויר. הוא נתברך בכישורים טכניים וגם הסתגל בלא בעיות למשטר- החיים החדש של משמעת צבאית קפדנית. מכאן היתה הדרך אל חיל-האויר ברורה לפניו. באפריל 1972 גויס לצה"ל ועלה במהירות בסולם הדרגות, לאחר שעבר בהצלחה קורס לחשמל מערכת-טיס. בעוסקו במקצוע זה השתתף במלחמת יום-הכיפורים. סיים את השירות הסדיר, ובלא כל היסוס חתם על התחייבות לשירות-קבע. הועלה לדרגת סמל- ראשון ונועד לשלב גבוה יותר מקצועית ופיקודית. בתיק-השירות שלו נמצאים דברים רבים של הממונים בשבחו של צביקה: "אחראי ומסור לעבודה; יודע לארגן את הצות בצורה טובה; חייל עליז ותמיד מראה נכונות לעזור". במקום אחר: "חייל עם מוטיבציה גבוהה, כושר-ניהול טוב… מסוגל לתרום להעלאת המורל בטייסת, וחיובי מאוד מכל הבחינות". ואמנם, שימש צביקה כמרכז חיי החברה של היחידה. במזגו השקט והעליז ידע לעודד את הסובבים אותו ולפשר בכל מריבה. לא מעטים נעזרו על-ידיו במצבים קשים. בטייסת הכיר את העתידה להיות רעיתו: סמדר. הם נישאו ושכרו דירה, וצביקה שיפצה במו-ידיו ותיקן כל שהצריך תיקון. אולם, לא עברו שלושה שבועות מיום הנישואין, והגורל התאכזר לצביקה. הוא נפל בבסיס שלו בעת מילוי תפקידו – ביום י"ט בסיון תשל"ז (5.6.1977). הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שבחיפה. השאיר אחריו אישה והורים. מפקדו של צביקה כתב לאלמנה הצעירה: "כולנו אבלים ומרכינים ראש לזכרו של סמ"ר צבי חיטרוב, אשר שירת בנאמנות והיוה מוקד ודוגמא לחבריו בטייסת, בעבודתו ובעיקר ברוחו הטובה". ההורים השכולים, שצביקה היה להם כל חייהם, גאותם ותקותם, הוציאו חוברת לזכרו, בשם 'צביקה'.