בן אילנה ושלמה. נולד ביום י"א בכסלו תשל"ח (21.11.1977) ברמת גן, בן בכור להוריו, שלא היו מאושרים מהם עם לידתו, שכן רונן נולד לאחר ציפייה ממושכת בת שלוש שנים. רונן גדל והתחנך בהוד השרון. את לימודיו החל בבית-הספר היסודי לפיד, המשיך בחטיבת-הביניים השחר וסיים בתיכון הדרים. תחביביו של רונן היו רבים ומגוונים. הוא ניחן בחוש טכני מפותח, וכילד לא השאיר את צעצועיו שלמים: הוא נהג לפרקם, עמל לחשוף את האופן שבו הם פועלים. בילדותו שיחק שחמט ואף נטל חלק בתחרויות ארציות, שיחק כדורסל בקבוצת הנוער מכבי הוד השרון במשך שנתיים, עסק ברכיבה על סוסים, היה חובב הצגות תיאטרון ואף חבר בתנועת הנוער הנוער העובד והלומד. כמתנת בר-מצווה נסע עם הוריו לטיול בקניה. החשיפה לעוני הנורא ולתנאי החיים העלובים של תושבי המקום היתה קשה לרונן. השקפת עולמו, רגישותו והבנתו את הסובב אותו היו בוגרות ומגובשות בהרבה משלוש-עשרה שנותיו. רונן ניהל חיי חברה פעילים עד מאוד. תמיד היה במרכז העניינים, ומוקף חברים. חבריו התארחו בביתו דרך קבע ולעתים אף נשארו ללינת לילה. רונן היה רגיש מאוד לצורכי הזולת, נזהר שלא לפגוע, דואג לכולם, מייעץ ומגשר, מעודד ותומך,והעצות שנתן היו רציניות, בוגרות וענייניות. יחד עם זאת , היה צנוע ועניו, משתדל שלא להתבלט, נמנע מלהתרברב במעשיו והישגיו. לקראת סיום חטיבת-הביניים הכיר רונן עלמת חמד בשם תמי, ומאז, למרות המרחק הגיאוגרפי (תמי התגוררה בחיפה) השניים לא נפרדו. בני הזוג חלקו אהבה כנה ומיוחדת וחברות נפלאה. אהבתו הגדולה של רונן הייתה המוסיקה. עוד בינקותו מיאן להירדם בלא להאזין לצלילי מוסיקה, בעיקר קלאסית. רונן החל בלימוד נגינה על פסנתר בגיל חמש, ובהמשך עבר לנגינה על אורגן. בגיל ארבע-עשרה קיבל מהוריו, כמתנת יום הולדת, סינטסייזר. לכלי צורפה חוברת הדרכה עבת כרס בלועזית, אולם לרונן לא היה צורך בה, הוא בחן ובדק את הכלי החדש שתי יממות רצופות עד שפיענח לחלוטין את אפשרויות השימוש בו. על הכלי עיבד והלחין לחנים מקוריים משלו. הוא הצטרף לבית-הספר למוסיקה חצי טון, שם עבד עם הרכבים מוסיקליים שונים, התנסה בסוגי מוסיקה רבים, והופיע במסגרת האירועים של בית-הספר ובתחרויות של כישרונות צעירים. רונן לא נצמד לתווים כתובים ולא לחוקי המוסיקה ואת סגנונו לא שאב מאף מלחין. הוא היה יושב ליד הכלי ואצבעותיו פורטות עליו באופן חופשי מתוך מצב הרוח שהיה נתון בו באותה עת. הצלילים שהתנגנו היו מרחיבים את ליבם ונשמתם של המאזינים. כאשר היה שב מיום הלימודים, ובהמשך מהצבא, היה משליך את התיק וממהר לשבת לנגן. כך היה פורק את מטען רגשותיו ונרגע. לקראת מועד גיוסו הקרב, למרות כישרונו המוסיקלי, סירב רונן לנסות להתקבל ללהקה צבאית והתעקש לשרת ביחידה קרבית. את שנת הלימודים האחרונה בתיכון הקדיש לאימונים לקראת גיבושי סיירות. במהלך התקופה הורד הפרופיל הרפואי שלו, כל ניסיונותיו לשנותו עלו בתוהו והוא נאלץ לוותר על מטרה זו. רונן התגייס לצה"ל בתחילת חודש אוגוסט 1996 ושובץ לחיל-השריון. הוא החל להכיר את החיל והתאהב בטנק ובעוצמה שבו. הוא שובץ לחטיבה 7 בגדוד 77 כנהג בטנק מרכבה. מתוך רצונו להבין ולדעת, למד רונן את שאר התפקידים בטנק. עם הגיעו ליחידה קומם אותו יחס החיילים הוותיקים, "הפזמניקים", לחיילים הצעירים. הם ביטלו את דעותיו ומיאנו להקשיב לעצותיו. בחלוף הזמן למדו להכירו, ומשהתרשמו מיכולתו הטכנית זכה מהם להערכה ולכבוד. הוא הגיע ליכולות גבוהות בנהיגה בטנק והדבר בא לידי ביטוי בתרגיל סיום הצמ"פ, עת הוטלה על יחידתו המשימה לכבוש יעד מסוים. אדמת רמת הגולן הייתה בוצית בשל תנאי מזג האוויר הגשום באזור. רונן לא היסס לחצות עם הטנק שלולית ענקית על-מנת לחסוך בזמן בדרכו ליעד, בעוד שחיילים אחרים עקפו אותה והגיעו מאוחר יותר. מח"ט החטיבה שצפה בתרגיל ציין אותו על התעוזה והמקוריות שגילה. יכולת הביצוע של רונן הביאה לכך ששובץ כנהג מ"מ כאשר הגדוד עלה ללבנון. הצוות של רונן שובץ במוצב ריחן בגזרה המזרחית. חבריו לפלוגה מספרים, כי רונן היה חבר אמיתי, הרבה לעזור לסובבים אותו, עודד את חיילי הפלוגה הצעירים, יעץ להם ותרם להם מניסיונו. לשמירת המוראל שלו ושל חבריו נהג רונן להוציא את הרמקולים של המערכת שלו למשטח העבודה, במקום שבו חנו הטנקים, ואת הטיפולים בהם ביצעו לצלילי מוסיקה. רונן היה קשור מאוד לבני משפחתו, ולאורך שירותו הצבאי הקפיד לעדכן את הוריו ולהשאיר זמן לבילוי משותף איתם ועם אחיו. רונן נפל בקרב בלבנון ביום י"ז בתשרי תשנ"ח (18.10.1997). באותו יום שהה רונן עם צוותו במארב. בשעות אחר-הצהרים זיהה הכוח מחבלים באזור הכסרא. הטנק שרונן נהג בו עלה לעמדת ירי וירה סדרת פגזים. במהלך חילופי האש, בשעה 17:06, ספג הטנק פגיעת טיל בחזיתו. רונן נפגע בחזהו ונהרג במקום. בן תשע-עשרה היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין בנוה הדר, הוד השרון. רונן הותיר אחריו הורים ושלושה אחים : אייל, אופיר ועוז, אותו לא זכה להכיר, שכן נולד כארבעה חודשים לאחר נפילתו. הוא הועלה לדרגת סמל לאחר מותו. בעיזבונו חומר מוסיקלי רב של קטעי עיבודים והלחנות, הן של מוסיקה שלו והן של מוסיקה ידועה. משפחתו הנציחה את זכרו בהוצאת שני דיסקים הכוללים מוסיקה מקורית שכתב רונן, ודיסק נוסף שהוקלט בערב לזכרו של רונן. קטעי מוסיקה שכתב רונן הושמעו בתוכנית "אחי הגדול" ששודרה בערוץ השני של הטלוויזיה ביום הזיכרון תשנ"ח. בנוסף, מאז נפילתו של רונן מקיים בית-ספרו, תיכון הדרים בהוד השרון, מירוץ הנקרא "מרוץ ש.י.ר" על שמו ועל שמם של שני בוגרים נוספים, שנפלו באסון המסוקים – שיקו סבן ויפתח שלפבורסקי. במהלך שלושת ימי המירוץ רצים התלמידים הבוגרים, מורי בית- הספר וכן חיילים מגדודי הנופלים מהיישוב שאר יישוב עד הוד השרון, שם מצוין סיומו בטקס מרשים בבית-הספר. הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף אמנון ליפקין-שחק, כתב למשפחה במכתב התנחומים: "רונן שירת כנהג טנק מרכבה בגדוד עוז של חטיבה 7, ותואר כחייל צנוע, שמילא את תפקידו במקצועיות ובמסירות אין קץ ומפקדיו אף תיכננו כי יועבר לשרת בצוות הבכיר של הפלוגה. היה אהוד ומקובל בקרב מפקדיו וחבריו כאחד." מפקדו של רונן כתב למשפחה: "רונן שירת בגדוד כמעט שנה כנהג טנק מרכבה. זמן קצר לפני האירוע הטרגי שבמהלכו נהרג, והוא בדמי ימיו, שוחחתי עם אנשי צוותו של רונן, אשר שיבחו את אישיותו ומקצועיותו על הטנק. רונן פעל במסירות ובדבקות, ביצע את תפקידו על הצד הטוב ביותר ונטל חלק חשוב בהגנה על ביטחון יישובי הצפון. דמותו של רונן תישאר חרותה בליבנו לעד. לנגד עיננו יעמדו תמיד מסירותו הרבה, צניעותו והשקט הנפשי שאיפיין אותו." מפקד הגדוד הוסיף וסיפר על רונן בדברי ההספד שנשא: "לפני פחות משנה, רונן, הצטרפת אלינו לצמ"פ בגדוד 77. שם, בקורס הקשה ההוא המכשיר לוחמים לקרב, המציב סטנדרט גבוה של דרישות, לא נשמעת אף פעם מתלונן, ביצעת תמיד את המוטל עליך בצורה טובה מאוד, עם הרבה צניעות וענווה ומין שקט כזה שאיפיין אותך גם לאחר-מכן, כשהצטרפת כלוחם מן השורה לפלוגה ח'. יחד עם פלוגתך ביצעת אימון שבו הוכחת למפקדיך, כי הגעת לרמה גבוהה של מקצוענות ומצוינות בתפקידך, עד כי המ"פ סיפר לי הבוקר כי תיכנן לקדם אותך ולהציב אותך בצוותו. רק לפני זמן לא-רב ביקרתי אצלכם, צוות 2, שם בעמדה, ושמחתי לשמוע את אסף, עמית ואיתמר משבחים את יכולתך כנהג. עמית, שהחליף כבר מספר נהגים מאז שירותו בפלוגה, אף סיפר כי היית הנהג הטוב מכולם". רן מרמלשטיין, חברו לפלוגה של רונן כתב שיר לזכרו: "רונן שלנו מאיתנו הלכת,/ רונן שלנו אותנו השארת,/ נבוכים, עצובים, כואבים ובוכים/ וזוכרים אותך רונן – עם חיוך על הפנים./ בטירונות, בצמ"פ ובמקצועות,/ תמיד רצים, משתוללים ולפעמים הולכים מכות./ אך אתה תמיד מריב נמנעת גם מוויכוחים,/ תמיד שמח ועליז – עם חיוך על הפנים./ הגיעה העת ועם הפלוגה עלית,/ וככל החיילים בלבנון נלחמת./ וחבריך מספרים שברגעים הכי קשים,/ לא מש החיוך על הפנים./ ובלילה בו יצאת עם הטנק, חברך,/ הוא נפגע ובו מצאת את מותך./ והאנשים שמצאוך שוכב נטול חיים,/ נשבעו ששם שכבת – עם חיוך על הפנים./ רונן את כאבנו לא ניתן לתאר,/ השארת בלבנו חלל ריק וחסר./ היית לנו אח, היית חבר,/ בלבנו תמיד תישאר./ ובכל שנצעד במסלול החיים,/ נזכור אותך רונן עם חיוך על הפנים."
