fbpx
חידו, אברהם

חידו, אברהם


בן פרי ומרדכי, נולד בשנת תש"ד (1944) באירביל שבעירק. אברהם היה הבן החמישי במשפחה בת שבעה ילדים. כשמלאו לו ארבע שנים, הוא נשלח לבית-מדרש ללמוד תורה אצל דודו, שניהל את המוסד. קליטתו הייתה מהירה וזיכרונו מעולה. סיפורי התורה ששמע שם היו שגורים בפיו גם בבגרותו. אביו עסק בחקלאות, בצביעת בדים, ובמכירת צמר כבשים, ולכן היו חוויותיו הראשונות של אברהם קשורות בטבע: ברכיבה על סוסים ובטיולים לאורך הנהרות. הוא היה קשור מאוד לאביו. עיניו היו שחורות ופניו הביעו שמחה ותחושת ביטחון. בן שבע שנים היה אברהם, כשעלה עם משפחתו לארץ. המשפחה נשלחה למעברה, שהוקמה על יד תל עדשים, וקיבלה את תנאי החיים הקשים בלא טרוניה. בני המשפחה האמינו שזו הדרך ליישב את הארץ. אברהם החל ללמוד בבית-הספר במעברה יחד עם אחותו שושנה, ושניהם בלטו בחריצותם בלימודים וביכולתם המהירה להיקלט בחברה. האב, שהיה עובד קק"ל, התבקש לעבור למגדל העמק לרגל עבודתו. אברהם נקלט בבית-הספר המקומי, ודילג על שתי כיתות, עקב בקיאותו בחומר הנלמד. כאשר נשיא המדינה דאז, יצחק בן-צבי, בא לביקור במגדל העמק, נבחר אברהם, התלמיד המצטיין ונעים ההליכות, למסור לו את זר הפרחים. את לימודיו התיכוניים הוא עשה בבית-הספר החקלאי "עירון" בחדרה, בתנאי פנימייה. שם התגלה כושר מנהיגותו של אברהם, מסירותו בעבודתו בענפי המשק השונים ואחריותו על ביצוע העבודה בידי חבריו. אברהם אף הדריך תלמידים חדשים שהגיעו למוסד. בכל שנות לימודיו הוא לא התלונן על תנאים קשים, על טיב המגורים או על טיב האוכל. הוא ידע להסתגל היטב למקום, והיה מרוצה מן הקיים. לפני שהתגייס, עבד אברהם בייעור בהרי כפר החורש. בשל התמצאותו בחקלאות, הוא התמנה מדריך לפועלים המבוגרים שעבדו איתו. המעמד הביך אותו בתחילה, אך הוא הצליח ליצור איתם יחסים של כבוד, אף שלא היה מוכן להתפשר על טיב העבודה ועל המשמעת בה, והם אהבוהו והעריכוהו. כל אותו זמן ביקש אברהם מן הצבא להתחייל, למרות גילו הצעיר. עד גיוסו, הוא היה בהכשרה בקיבוץ חוליות. ב-1960 התגייס אברהם לצה"ל ועשה את שירותו ביחידות שדה, נח"ל, גולני, בתפקיד סמח"ט, ואף פיקד על יחידת מיעוטים כמח"ט. הוא למד באוניברסיטת תל-אביב, והיה בעל תואר ראשון בהיסטוריה כללית והמזרח התיכון. במלחמת יום-הכיפורים היה אברהם תלמיד בפו"ם. הוא נקרא לשדה הקרב בצפון ושם נפצע בקרב קשה על החרמון. שמונה חודשים הוא היה מאושפז בבית-החולים, ועבר סדרת ניתוחים וטיפולים. ידו לא נרפאה ואברהם לא השלים עם זה. הוא החליט להחזירה לקדמותה: הוא תלה על ידו השמאלית תרמיל צד ובו אבנים והלך איתו לכל מקום עד שהיד התיישרה. בזכות דבקותו ועקשנותו הוא הצליח להעלות את הפרופיל הרפואי שלו, וחזר לגולני מלא תנופה ומרץ. ב-1976 נשא אברהם לאשה את תמר, בת קיבוץ שפיים ופקידה שלו בגולני. לזוג נולדו בן ובת. בגלל תפקידו בצה"ל לא שהה אברהם בביתו זמן רב במשך השבוע, אבל בשבת ביטא היטב את קשרו החזק למשפחתו. גם עם המשפחה המורחבת שמר על קשר קבוע וחם, והשתדל ללכד אותה סביבו, בעיקר בחגים. במסגרת שירותו הוצעה לו שנת השתלמות בארצות-הברית. הוא למד בה באוניברסיטת מיזורי – קנזס סיטי, וכתב עבודה מקיפה על "הקבוצות האתניות בלבנון והשפעתן על הצבא הלבנוני". לחבריו בשפיים כתב, כי געגועיו לארץ מזכירים לו את הגעגועים, שהרגיש כילד קטן בעירק לארץ רחוקה, ארצם של היהודים, ולבירתה ירושלים. כשחזר מארצות-הברית, ביקשו הרמטכ"ל לשמש חונך ראשי של צד"ל בלבנון. הוא דיבר ערבית, ויצא ונכנס בלבנון עוד לפני מלחמת שלום הגליל בתפקידו כיועץ של מפקד צד"ל. אברהם לא היה שלם עם תפקיד מפרך זה ב"ארץ אוכלת יושביה" כלבנון, אבל הוא הבין את חשיבות המשימה עבור תושבי גבול הצפון, ועשה את תפקידו במלוא המסירות והמקצועיות שלו. חידו – כך כונה בפי כול – היה אדם סגור ומופנם. על עצמו הוא מיעט לדבר, אבל ידע לדבר אל החיילים בכנות ובגילוי לב, ומשנפתח, היה בו גם חוש הומור. חייליו העריצו אותו. פניו היו פני ילד, ולרוב נהג ללכת בלי דרגות; הוא ענד אותן רק באירועים רשמיים. בתפקיד מח"ט הייתה לו עבודה אפורה במשך היום, ובלילה – ישיבות ארוכות עד השעות הקטנות. אולם הוא נמנע מההטבות שהקנה לו תפקידו. בתקופה של חדירות מחבלים בצפון הוא ישן עם חייליו על החוף, מכורבל בשק שינה, ולא השתמש כלל בחדר שעמד לרשותו בקיבוץ שבאיזור. גם לחדר האוכל לא נהג להיכנס: ברכבו הייתה תמיד צידנית ובה פירות, שמהם ניזון. כמה חודשים לפני נפילתו, התבקש חידו לשמש דגם למחקר של מוסד ון-ליר על בני עדות המזרח. הוא סירב והשיב, כי מעולם לא הרגיש קיפוח או אפלייה, ומעולם לא ביקש שיתנו לו. "אני צריך לתת כל מה שאני יכול, כולל את היקר לי מכול – את חיי – והמדינה הזו צריכה לתת לי את העצמאות, את החופש, את הגאווה הלאומית, את הדגל הציוני, ואת זה אני מקבל". אל"ם אברהם חידו נפל בקרב ביום כ"ז שבט תשמ"ה (18.2.1985), ממארב של מחבלים בגשר ערב-סלים בלבנון במלחמת שלום הגליל. בן 40 שנים הוא היה במותו. חידו הובא למנוחת-עולמים בקיבוץ שפיים. הוא הניח אחריו אשה, בן ובת, ושישה אחים ואחיות. הרמטכ"ל משה לוי אמר על קברו הפתוח: "חידו היה גולני במיטבו. בעל ידע מקצועי, עשה את העבודה האפורה והרצופה בלי להתלונן, ממעיט במילים ורב מעשים. בפסגות שכבשה חטיבת גולני יש לחידו חלק רב"

דילוג לתוכן