חזנוביץ, מאיר

בן מיניה. נולד ב-1890 במינסק שברוסיה. שנים אחדות למד ב"חדר" וב"תלמוד תורה", אחר-כך עבר לבאקו שבקווקז, שם עבד כשוליה בבית מלאכה לסנדלרות ולחייטות. בבאקו נקשר לתנועת הנוער הציונית ובה גילה מסירות רבה וגם מנהיגות. חבר מאותם הימים סיפר: "מאיר היה שייך לאלה שאינם מטיפים ומדברים אל משאות נפשם כי אם עצם הפגישה עמם מדליקה בך אש ההתלהבות. . . בדברו קרנו פניו אומץ ואמונה". בימי הפרעות שלאחר מהפכת 1905 השתייך לקבוצת צעירים שהתארגנה להגנה עצמית ובין שאר היה מלווה בלילות, אקדח בכיסו, יהודים נפחדים לבתיהם. ב-1906 עלה לארץ-ישראל. הוא היה, כפי שתיארו מכר מאותם הימים, "בעל כתפיים רחבות, פנים עגולות, עינים חומות, רכות וטובות אף כי הבעת פניו היתה קשה . . . כאשר גיחך. . . היתה הבעת פניו אחרת לגמרי. דיבורו היה שקט ובשיחותינו היה לרוב המקשיב". מאיר עבד כפועל חקלאי במקומות שונים בארץ: ביהודה, בנקודת הישוב שלימים היתה תל-חי, בסג'רה ובמצפה. מאחר שהיה חסון-גוף באה לו העבודה בקלות אך חיי החקלאות לא גרמו לו את הסיפוק המלא שהתאווה לו. סיפוק זה בא לו מיום שנעשה שומר. הוא למד ערבית ואת מנהגי הדרוזים, סיגל לעצמו את אופן הרכיבה הבדווי וזכה להערצת כל הסביבה. הוא השכיל לפתור בעיות שנתגלעו כפעם בפעם ביחסים עם השכנים הערבים בלא להשתמש בכוח אלא בדרך של שובבות, שהיתה מתכונות אופיו. כמו-כן קירב אליו לבבות בנגינתו בריקודיו. וכך כתב עליו דוד בן-גוריון: "את כל עוצם נשמתו שיקע בשיריו ובמחולותיו. אי אפשר היה לעמוד בפני הכוח המדביק והמצמיד של שירתו. די היה שמאיר יקום וישיר – והצלחות מוסטות הצידה, הכל קמים ממקומותיהם ומצטרפים לקול השירה הספוגה ייסורי געגועים של לוחמים עריריים. . ." ויצחק בן צבי כתב: ". . . מאיר'קה מתופף על פח ריק והפח נהפך בידו לפסנתר. איזו שירה! . . . ". כשומר עבד מאיר במקומות רבים בארץ ותחנתו האחרונה היתה במרחביה. אחד מידידיו מספר: "שם הגיע לשיא מאווייו. הוא היה רוכב על הסוסה הטובה ביותר של השומרים כשבידו מתנוסס רובה בעל חמישה כדורים. . . אשתו היתה היפה והצעירה בין נשי השומרים". בי"ג באייר תרע"ג (20.5.1913) בשעת-לילה נפל מאיר על משמרתו, מפגיעת כדור. זה היה בקירבת עין-דור למרגלות גבעת המורה. הוא נטמן בקברות "השומר" שבכפר גלעדי. הניח אשה בהריון.