חורי, אליהו

בן ר' שלמה וסעדונה. נולד ביום כ"ד בחשון תרצ"ד (13.10.1933) בג'רבה שבטוניס. נצר למשפחת רבנים. בגיל ארבע נתייתם מאביו, והמשפחה המיותמת ידעה מצוקה וייסורים רבים. עם-זאת, דאגה אמו של אליהו, שילמד לפחות שנים-מספר בתלמוד-תורה. בעודו נער נאלץ לצאת לעבודה, לסייע בכלכלת אמו ושלוש אחיותיו. בגיל שמונה-עשרה נשא לאישה את בחירת-לבו עזיזה. אליהו חתר לעלות ארצה, ובשנת תשט"ז (1956) אמנם דרכו רגליו על אדמת הארץ. תחילה שוכן במעברת חצרים שליד באר-שבע, אך כששמע כי מוקמת עיירה בעלת אופי דתי, החליט לעבור לנתיבות. התפרנס תחילה מחקלאות ומעבודות-בניין, לבסוף מצא עבודת-קבע בבית- החרושת לטכסטיל 'עזתה'. המשפחה גדלה – נולדו להם שלוש בנות ושלושה בנים – ולא היה לו קל לקיים את הבית בשכרו הדל. אך מוסר-העבודה שאליהו נתברך בו עורר פליאה בין כל יודעיו. יותר מאשר לקמח היו מעייניו של אליהו נתונים לתורה ולקיום מצוות. בזמן הראשון, כאשר העיירה נתיבות רק זה עתה צמחה מן המדבר, נהגו תושביה הראשונים להתפלל בפחון, ורק בשבתות עשו תפילתם בחדר-האוכל של בית-הספר. אליהו היה זה שטרח בעשיית כל הסידורים הדרושים, כדי לספק נוחות כלשהי למתפללים. כאשר נבנה בית- הכנסת 'בית יעקב' – לשמחתו של אליהו, ליד ביתו – שוב היה הוא הרוח החיה בו. הוא קם לפני עלות השחר כדי להספיק, עוד לפני צאתו לעבודה, לטפל בכל הסידורים בבית-הכנסת – בכלל זה זימון מניין ואף מניינים אחדים בזה אחר זה. יזם שיעורים קבועים בתורת הקבלה ובקריאת פרקי-תהילים בצותא. בחודש אלול יצא בדמי-הליל לקרוא בקול רם את התושבים לבוא לתפילת סליחות. הוא-הוא שנהג להקים מדי שנה את הסוכה ליד בית- הכנסת. "בדרכי-נועם ובנתיבות-שלום, בסבר-פנים ובאהבה קירב צעירים ומבוגרים לתפילה וליראת-שמים", העיד ראש המועצה המקומית נתיבות בדברי הספדו, והוסיף : "ובחברה מי ימוד מידותיו? אין למוצאו בין המרכלים. כי הוא היה משומרי-הלשון המקפידים. כשראה שניים משוחחים, התרחק מהם כמטחוי-קשת". אכן, צדק תמים היה בכל אורחותיו ועוד בחייו זכה להכרה כלל-ציבורית. בשל פרופיל רפואי נמוך הושם אליהו מראשית שירותו בצבא להג"א. עשה תקופות רבות של שירות-מילואים פעיל והיה נאמן ומסור לתפקידו הצבאי כל משימות שנטל על עצמו בחייו האזרחיים. ביום י' בטבת תשל"ז (1.1.1977) נפל בעת שירותו, והוא אז בן 44. הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי שבנתיבות. השאיר אחריו אישה, שלושה בנים, שלוש בנות, אם ושלוש אחיות. מותו של אליהו השאיר צלקת עמוקה ומכאיבה בלב בני-משפחתו, ידידיו ומעריציו הרבים. ועד להנצחת זכרו פרסם – בין שאר מפעלי-הנצחה – ספר בשם 'יד אליהו', ובו, בצד חידושים ודרושים תורניים, דברי הערכה לאישיותו.