חורי, אבנר

בן יעקב ואסתר. נולד ביום א' במר-חשון תשט"ז (16.11.1955) בטוניס. עלה ארצה עם משפחתו בשנת 1956. בהיותו בן לשושלת ענפה של אנשי-תורה – כותבי טורים, רבנים, מקימי ישיבות וסופרים – התחנך אבנר מילדותו על ברכי התורה והאמונה. הוא למד בבית-הספר היסודי-דתי 'נתיב-יצחק' שבנתיבות וסיים את לימודיו היסודיים בבית-הספר הממלכתי-דתי 'נתיב אליהו' שבנתיבות. אחרי-כן למד בישיבה התיכונית 'בני-עקיבא' שבבאר- שבע ועם תום לימודיו בישיבה התחיל ללמוד בבית-המדרש הממלכתי-דתי למורים. הוא סיים את לימודיו בהצלחה והיה למורה מוסמך. מספר הרה"ג אברהם סילברט ז"ל, ראש ישיבת 'אוהל שלמה'-בני עקיבא באר-שבע, שהיה רבו של אבנר: "אבנר היה אדם שקט. לעתים נדירות היה מתערב במהלך השיעורים, מעיר הערותיו או מקשה קושיות. בדרך-כלל, שלטה בו נטייתו הטבעית להסתגר בתוך עצמו, להתבודד מעיניהם ומשאלותיהם החקרניות של חברים ולעתים גם של מורים. משום-כך, זוכרים אותו כולם כדמות שקטה ובלתי מתבלטת, שמעלותיה ניתנות לגילוי רק לאחר עיון רב ומעמיק. הוא נהג בצנעה עם חבריו ועם מוריו. דבר אחד במיוחד זוכרים כולם: אהבתו למדעים המדויקים ובעיקר לפיסיקה, שבה הצטיין בקרב בני כיתתו. הוא אהב את הפיסיקה והקדיש שעות רבות לניסויים שונים. הוא היה שוקע בניסוייו כליל ושכח עולם ומלואו. עם תום הניסוי היה מגיח מהמעבדה כשחיוך של אושר על פניו. הוא חזר על דברים שאחרים גילו לפניו, וחיבה יתרה היתה לו להסקת קשרים שונים בין תגליותיו ובין תגליותיהם של אחרים. תכונה נוספת היתה בו – נאמנות לאמת הפנימית שלו. משסבור היה כי דבר מסוים כך הוא, היה משמיע את דעתו עליו, אם זה היה נעים לאוזניהם של שומעיו אם לאו. משום-כך, בא לא-פעם לידי חיכוך עם מוריו ומחנכיו, ועם חבריו בני-כיתתו. אך הדבר לא היה מזיזו מדעותיו ומרעיונותיו, שהיה דוגל בהם בלי מורא וללא משוא-פנים. אביו – שאבנר גילה לו חיבה והערכה מיוחדת – היה בעל השפעה עצומה על בנו. אביו היה בשבילו אדם שבעבורו היה מוכן גם להתפשר עם דרכים שלא נראו לו. הוא ירא את אביו ומעולם לא סתר את דבריו. בהיותו בן למשפחה מרובת ילדים למד אבנר לדאוג לעצמו מילדותו ואף עזר לאחיו ולאחיותיו ככל יכולתו". אם-כי היתה לו זכות למלא תפקיד-הוראה ביישובי-ספר תמורת שירותו לצה"ל, הוא לא ניצל זכות זו והתגייס לשירות פעיל באוגוסט 1975 והוצב לחיל-הקשר. לאחר הטירונות השתלם בקורס-אלחוט. סיים את הקורס בהצלחה ונשלח לחטיבה של חיל-הקשר בדרום הארץ. מספר מפקד היחידה: "אבנר שירת ביחידתי מאז סיים את הטירונות והיה סמל ומופת לכולם. הוא היה בעל רצון עז להתקדם, נחוש בהחלטתו להיות מעל ומעבר לחייל הטוב ולתרום את כל אונו ומרצו לצבא ולמדינה. בשיחות שקיימתי עם אבנר גיליתי, כי בנוסף להיותו חייל מעולה היה גם בעל רגשות עדינים ודאג לאחרים. היתה בו שאיפה לתקן דברים ולשפרם. אבנר היה מסוג החברים שכולם שואפים להתחבר אליהם והוא היה אהוב על כל חיילי ומפקדי היחידה". ביום ה' בסיון תשל"ו (3.6.1976) נפל אבנר בעת מילוי תפקידו בדרום הארץ. הוא נשלח לחלק דואר בבסיס האזור והתנדב לעשות זאת במקומו של אחד מחבריו. הוא נפל מן הרכב, נפגע, הועבר לבית-החולים המרכזי בבאר-שבע ושם נפטר מפצעיו. הובא למנוחת- עולמים בחלקה הצבאית בבית-העלמין שבנתיבות. השאיר אחריו הורים, חמישה אחים וארבע אחיות. אחרי מותו הועלה אבנר לדרגת רב-טוראי. אביו, שהיה בזמנו סופר סת"ם, כתב ספר-תורה לזכרו לבית-הכנסת בנתיבות. כן הוציאה משפחתו לאור את 'ספר כסא רחמים', ובו הקונטרס 'וישב אבנר', המכיל דברי-הספד ודרושים שנאמרו לזכרו, וקונטרס המכיל מזמורי תהילים ותפילת ערבית שנהוג לאומרם במוצאי-שבת.