חדש, יצחק

יצחק חדש נולד בירושלים בסוף המאה התשע-עשרה. כשהיה בן שמונה נפטרה אמו, ואביו נישא בשנית. שנים מספר לאחר מכן נפטר גם האב, ויצחק נפלט לרחוב. מי שהכירוהו סיפרו כי יצחק היה מעין "רובין הוד" – היה גונב מהעשירים ומחלק לעניים. בתקופת מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), נאלץ יצחק לברוח לחלב שבסוריה, שם נשא אישה ונולד לו בן. שנתיים לאחר הולדת בנו, נפטרה אשתו ובנו נלקח ממנו על ידי משפחתה. אט אט החלה שמחת חייו להיעלם, ובשנות השלושים של המאה העשרים החליט לחזור לירושלים. בלית ברירה הפך למקבץ נדבות וחלה. בתקופת מלחמת העצמאות שהה יצחק ברובע היהודי שבעיר העתיקה. במשך שישה חודשים, מסוף נובמבר 1947 ועד סוף מאי 1948, היה נתון הרובע תחת מצור. עם סיום שלטון המנדט וצאת הבריטים מהארץ, חיו ברובע היהודי כאלף ושבע מאות נפש שעליהם הגנו כמאה וחמישים לוחמים, ברובם אנשי ה"הגנה", והיתר חברי אצ"ל ולח"י. בשלושה-עשר ימי הלחימה האחרונים נלחמו מגיני הרובע מול ערבים בלתי-סדירים וחיילי הלגיון הערבי. המגינים נהדפו מבית לבית עד שתש כוחם, התמעט מספרם ואזלה תחמושתם. חלק גדול מתושבי הרובע, ויצחק ביניהם, התרכז בתנאים קשים בקומפלקס תת-קרקעי של ארבעת בתי הכנסת הספרדיים. ב-28 במאי 1948 החליטה מפקדת הרובע להיכנע. תנאי הכניעה היו: כל הגברים הכשירים יילקחו בשבי, הפצועים יילקחו בשבי או ישוחררו בהתאם לפציעתם, והשאר יישלחו לעיר החדשה. יצחק נלקח יחד עם כשלוש מאות וארבעים שבויים נוספים למחנה אום אל-ג'מאל שבירדן. המחנה השתרע על שטח מרובע של מאתיים מטר לכל צד, והיה מוקף גדרות תיל. שמונה אוהלים ניצבו בתשע שורות, ובכל אוהל עשרה שבויים. שבוע לאחר הגיעם למחנה נפל גוש עציון, והמגינים והתושבים ששרדו הובאו אף הם למחנה. הפצועים הועברו ל"אוהלי בתי חולים", שם הושכבו על מיטות. על החיים במחנה מספר אחד השבויים: "הכל נמשך כאן לאין-סוף, המיפקדים, התור לאוכל, חלוקת המים… באותם ימים ראשונים היו גלגלי המכונה הארגונית סובבים באיטיות וברישול ועושים את החיים ללא נשוא… הימים ארוכים ואיטיים… והכל חסר קצב וחסר גיוון…". פעמיים ביום, בבוקר ובערב, רוכזו השבויים במגרש שבחלקו הדרומי של המחנה, הועמדו בשורות, וחיילי הלגיון היו עוברים וסופרים אותם. החיילים לא חסכו את שבטם מיושבי המחנה, ולא אחת הכו והתעללו בהם. בתחילה לא פיקחו החיילים על חלוקת האוכל והמים, ולא הקפידו אם אחד קיבל שתי מנות אוכל ולאחר לא נשאר מה לאכול. השבויים שבמחנה הקימו הנהלה ומוסדות שנציגיהם היו אחראים לתחומים שונים בחיי היום-יום. אף חוקה הייתה למחנה, והוקם בית דין ששפט את העבריינים. "המשטרה הצבאית" שייסדו, דאגה לחלוקה שווה של מים ומזון. החולים ששכבו ב"בית החולים" היו מקבלים את מזונם במרוכז באמצעות החובש. את המים היו מביאים למחנה מהכפר הערבי זארקה, במרחק של שלושים וחמישה קילומטר מאום אל-ג'ימאל. היו ימים שהמים חסרו. סדר היום בשבי כלל שיעורים תורניים שניתנו על ידי רבנים ועל ידי אנשי המשקים הדתיים מגוש עציון, קורסים בנושאי לימוד שונים, וכן נפתח בית ספר לילדים שהגיעו לשבי מהעיר העתיקה. הקשר עם הארץ התנהל דרך אנשי "הצלב האדום" הבין-לאומי. אחת לתקופה קיבלו השבויים מכתבים, חבילות מזון, ספרים וציוד. באמצע חודש יוני 1948 הגיעו למחנה שבויים חדשים, חברי קיבוץ גזר שנכבש למשך כמה שעות על ידי הלגיון הערבי. על יצחק מספרים כי היה אדם שקט שהסתובב במחנה ולא הזיק לאיש. ליושבי המחנה לא היו ידיעות על עברו. יצחק חדש נפטר במחנה השבויים שבאום אל-ג'מאל בתאריך ט"ז בחשוון תש"ט (18.11.1948). הוא נפטר בשנתו. משגילו זאת חבריו בבוקר, הודיעו לקצין הלגיון, ואנשי "חברה קדישא" מאנשי העיר העתיקה טיפלו בו. יושבי המחנה קיבלו קרשים והכינו לו ארון קבורה שבו נקבר. לאחר השחרור, כשחזרו הפצועים והחולים, הוחזר גם ארונו של יצחק ארצה באמצעות "הצלב האדום", והוא הובא למנוחות בבית העלמין שבהר הרצל. אלפים רבים הגיעו ללווייתו