יצחק, בן שרה-רחל ושניאור, נולד בשנת תרפ"ח (1928) בפולין, בעיירה איליה במחוז וילייקה (סמוך לווילנה). בן יחיד להוריו. למד בבית ספר עממי, ומגיל צעיר חונך חינוך ציוני בארגון הנוער של בית"ר. ערב מלחמת העולם השנייה חיו בפולין כשלושה ורבע מיליון יהודים בקהילות ותיקות ומבוססות. עוד לפני המלחמה הם סבלו מאנטישמיות רבה של שכניהם. המלחמה החלה ב-1 בספטמבר 1939 ובתוך שבועות אחדים כבשו הגרמנים את פולין. מיד לאחר מכן החמיר מצב היהודים, בחודשים הבאים הם רוכזו בגטאות והכשירים שביניהם נשלחו לעבודות כפייה. בשנים הבאות החלו הנאצים בחיסול שיטתי של היהודים, אם בגטאות ואם בשילוחם למחנות ריכוז והשמדה. חלקים מפולין, וביניהם וילנה, נמסרו לברית המועצות בתחילת המלחמה. במחצית 1941 הופרה ברית סטלין-היטלר, הגרמנים כבשו מחדש את השטחים האלו והחלו גם בהם בחיסול היהודים. עד תום המלחמה נרצחו כשלושה מיליון מיהודי פולין. הוריו של יצחק נספו סמוך לאחר תחילת המלחמה: אביו נאסר על ידי הגרמנים כחשוד בקומוניזם ונרצח ב-17.3.1941, ואמו נרצחה זמן קצר אחר כך. יצחק ובן דודו הצליחו לברוח תחת מטר יריות שהגרמנים ירו עליהם, הגיעו למכר נוצרי והסתתרו אצלו לזמן מה, בהתחזם לרועי העדר. כשנודע לנאצים מקום מחבואם הם נאלצו לברוח אל היערות. שם, אחרי השתדלות מרובה, נתקבל יצחק למרות גילו הרך כחבר פעיל בפלוגת הפרטיזנים על שם מארקוב, ששכנה ביער במחוז הולדתו ומדי לילה פעלה נגד הגרמנים. מאז ועד סוף המלחמה בלט יצחק הפרטיזן בפעולותיו המוצלחות ובגבורתו, השתתף בקרבות ובפיצוץ גשרי רכבת, הצדיק את האמון שניתן בו ואף זכה באות הצטיינות מנציגי הצבא האדום הרוסי. אחרי השחרור לא מצא יצחק בעירו כל שריד ממשפחתו ויצא בנתיב "הבריחה" לאיטליה. בהמתנה לעלייה לארץ ישראל הוא למד שרברבות ונהגות, וכן הצטרף לגרעין של האצ"ל (הארגון הצבאי הלאומי). באפריל 1946 התכוון לעלות על אוניית המעפילים "דוב הוז" ("פדה"), שהמאורעות הקשורים בהפלגתה זכו לכינוי "פרשת לה ספציה". הפרשה החלה כאשר כאלף מעפילים נאספו בנמל האיטלקי, מתכוננים לעלות על האוניות "דוב הוז" ו"אליהו גולומב" אותן רכש המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה". הבריטים, ששלטו אז במקום, גילו את התכנית וניסו למנוע את הפלגתם. המעפילים נערכו למאבק ממושך ופתחו בשביתת רעב שנמשכה כשלוש יממות, כשאליהם מצטרפים כאות הזדהות מנהיגי היישוב היהודי בארץ. הפרשה, שעוררה הדים רבים וזכתה לכיסוי תקשורתי נרחב, הביכה את הבריטים, כשברקע מתנהלים "משפטי נירנברג". בלחץ דעת הקהל העולמית ולאחר משא ומתן ממושך נאלצו הבריטים להיכנע ולאפשר את הפלגתן של שתי האוניות. "דוב הוז", ועליה 675 ניצולי גטאות ממדינות מזרח ומרכז אירופה, חניכי תנועות נוער ופרטיזנים, ו"אליהו גולומב", ועליה 339 חניכי תנועות נוער, פרטיזנים וניצולי מחנות ריכוז, יצאו בדרכן לארץ ב-8 במאי 1946. עם הגעתן לנמל חיפה ביום 13 במאי 1946 הורשו נוסעיהן לרדת בהסכמת השלטונות הבריטים ובפיקוחם, ופוזרו בשלום ברחבי הארץ. בהגיעו התאכסן יצחק אצל קרובים ממקום הולדתו שגרו בחולון, והצטרף ליחידת אצ"ל בעיר. מאז השתתף בפעולות הארגון נגד הבריטים, ומתחילת מלחמת העצמאות בפעולות נגד הערבים. בליל הסדר תש"ח, בעת שישב יצחק בבית מכריו וקרא בהגדה, הגיעה פקודה להתייצב. הוא נפרד מהקרואים בברכה לשנה הבאה והגיע למחנה ברמת גן, משם יצאו כוחות האצ"ל למחרת להתקפה על יפו הערבית. בימים הבאים הוא נטל חלק פעיל בכיבוש יפו, משם המשיך להכנות להתקפה על רמלה. במאי 1948 ביקש הפיקוד העליון של ה"הגנה" מהאצ"ל להטריד את רמלה, כדי למנוע תיגבור של כוחות ערבים בחזית לטרון. האצ"ל נענה מיד לבקשה וגייס לשם כך מאות מלוחמיו מכל רחבי הארץ, למעט מירושלים הנצורה. גם יצחק היה במגויסים למערכה זו. הלוחמים רוכזו במושבה באר יעקב ומשם יצאו לשתי התקפות גדולות על רמלה, ב-16 במאי וב-20 במאי 1948. בשתי ההתקפות נהרגו למעלה מחמישים לוחמי האצ"ל. ההתקפות גרמו להחלשת הכוח הערבי בעיר ולבריחת תושבים רבים, ובמבצע "דני" כעבור חודש וחצי נכבשה רמלה על ידי ישראל. בהתקפה השנייה על רמלה, ביום 20.5.1948, נפל יצחק והוא בן 20 בנפלו. יצחק הובא לקבורה בשנת 1952 בקבר אחים בקרית שאול אולם בשל טעות הוצאה המצבה על שמו מקבר האחים. בעקבות פניית קרובי משפחתו בשנת 2007, הוכרז כחלל שמקום קבורתו לא נודע והחלה חקירה בעניינו. בעקבות חקירה של היחידה לאיתור נעדרים בצה"ל בשיתוף היחידה להנצחת החייל, התבררה הטעות וביום י"ג בשבט תשע"א (18.01.2011), הונחה מצבה על קבר האחים ונערך טקס גילוי מצבה. יצחק היה בן עשרים בנפלו. החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.
