חדד, שמואל (“שמוליק”)

בן בנימין ועליזה. נולד ביום כ"ז באדר ב' תשי"א (1.4.1951) בחיפה. אביו נפטר כשהיה שמואל בן שנתיים ועברו עליו ילדות קשה ושנים של הזנחה. שמואל למד עד כיתה ז' בבית הספר "סיני" וסיים את לימודיו היסודיים בבית הספר "מוריה" – שניהם בחיפה. לאחר מכן עבר לבית הספר התיכון המקצועי "עמל" בחיפה ושם סיים קורס תלת-שנתי. בבית הספר "עמל" נקלט יפה והיה מרוצה מאוד. גם המורים היו מרוצים ממנו. הוא היה חבר בתנועת "הנוער העובד והלומד" ובמסגרתה עסק בפעילות רגילה במועדון. הוא אהב לקרוא בספרים ולעסוק בכל מיני עבודות אמנות בעץ. כן אהב לשחות ולרכב על סוסים. לפני שסיים את לימודיו ב"עמל", למד כמחצית השנה את מקצוע השרטוט ולפני מועד גיוסו אף הספיק לעבוד במקצוע זה כמחצית השנה. חלק ממשכורתו היה נותן לעזרת הבית. לפני הגיוס ביקשה אותו אמו לדחות את שירותו עד שאחיו הגדול ממנו יסיים את השירות, כן ביקשה ממנו שלא ילך לשרת בחיל קרבי כי אחיו היה בחילות קרביים. אולם הוא לא רצה להיות "ג'ובניק" ואמר: "אני מוכרח להילחם, אמא, ואת פעם תהיי גאה בי!". הוא דאג מאד לאמו ורצה שתשמור על עצמה (ובייחוד בשעת מחלה). שמואל היה עוזר לה בעבודות הבית אחרי הלימודים ואחרי העבודה והקפיד שלא יפריעו אותה כשהיתה עייפה מעבודתה. בתחילת מאי 1969 גויס לצה"ל. שמואל ביקש להתנדב לחיל הצנחנים, אך מאחר שלא יצא הדבר לפועל החליט להצטרף לחיל התותחנים. בגמר הטירונות בא לחופשה ואז נודע לו שאמו, שעבדה בבית החולים רמב"ם, התנדבה לעבוד שבוע ימים בישוב ספר. מדאגתו הרבה לשלומה לא הרשה לה שמואל לצאת, פן יקרה לה משהו. אולם היא הערימה עליו – ויצאה. כאשר נודע לו הדבר היה מצלצל יום יום לשמוע מה שלומה. במשך זמן שירותו הקצר נפצע בעינו ונשלח לבית החולים רמב"ם, אשר בו עבדה אמו. הוא השתדל שלא תראה אותו, כדי שהדבר לא ידאיגה. ראייתו נפגמה וכתוצאה מהפציעה עינו פזלה מעט. באותה תקופה שירת יחד עם אחיו בגזרת התעלה, ודאגתו הייתה נתונה גם לאחיו ביחוד בשעת תקריות בתעלה. כשהיה יוצא לחופשות קצרות, היה מנצל אותן כדי להרוויח כסף לעזרת הבית. בחופשתו האחרונה ביקש מאמו שתלך לקצין העיר ותבקש ממנו שידאג להעביר את אחד האחים מן התעלה. באותם הימים התכונן לחתונת אחיו הגדול ואמר: "מה, אני לא אהיה בחתונת אחי?" ואמנם ניתנה לו חופשה של שבעה ימים. שלא כדרכו תמיד, בא הביתה לבוש מדים ולפני שובו לבסיס חיבק את אמו ונשק לה באמרו: "כמה טוב לי כאן על ידך". ביום י"ב באדר ב' תש"ל (20.3.1970), יומיים לאחר שנפצע, מת מפצעיו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בחיפה.