מאיר, בן פורטונה ויוסף, נולד ביום י"ד באלול תש"ז (30.8.1947) בג'רג'יש שבטוניס. בהיותו בן חמש שנים, בשנת תשי"ב (1952), עלה מאיר ארצה עם בני משפחתו, והתגורר ביבנאל. לאחר שנה עברה המשפחה למושב ברכיה. את לימודיו היסודיים סיים בבית-הספר "מורשה" בברכיה, ואחרי-כן עבר ללמוד בבית-הספר התיכון "שפיר", במגמת רתכות. הוא למד בבית-ספר זה עד סיום כיתה י"א, ואת שנת לימודיו האחרונה עשה בבית-הספר החקלאי בקיבוץ עין-צורים. עם תום לימודיו התיכוניים עבר מאיר ללמוד במדרשה למורים בגבעת-וושינגטון, בבית-המדרש לחינוך גופני. מאיר היה חובב ספורט נלהב, והדבר התבטא בבחירת מקצוע הלימוד והעיסוק שלו. הוא היה שחקן מצטיין בקבוצת הכדורסל "אליצור" המקומית בכפר, ונטל חלק בתחרויות ספורט רבות. חברים רבים למדו ממאיר את האהבה לספורט. הוא היה פעיל ביותר בחיים החברתיים של בני גילו ושל הכפר בכלל. תמיד השתתף במסיבות שנערכו והיה הרוח החיה בהן. בעיקר אהב מאיר לארגן טיולים. הוא אהב גם את עצם הטיול, את ההליכה ואת הבילוי באוויר הפתוח, את הנופים ואת המרחבים. הוא ארגן טיולים רבים לחבריו, ובהם תמיד דאג לכל הדרוש עד לפרט האחרון, הכין בעצמו את הכל ואפילו מבישול אוכל לא משך ידו. הוא אהב גם את החברותה שבטיול בצוותא עם חבריו האהובים. כעבור זמן נבחר מאיר לרכז את המועדון בכפר. הבוחרים בו ידעו שהוא האדם המתאים, שבידיו אפשר להפקיד את הנוער ללא חשש, מתוך ידיעה ברורה שהוא יארגן את הדרוש ביעילות. מאיר הצליח ליצור קשר עם הנוער, להדריכו ולכוונו בכל תחום פעולה. הוא השקיע במועדון את כל מרצו ומעייניו וטיפל בכל פרט בחיי היום-יום של הבית ושל חבריו. על-אף פעילותו החברתית והציבורית הנמרצת היה מאיר שקט ועניו מטבעו. מעולם לא הרים את קולו בבית ומעולם לא הסתכסך עם איש מחבריו. יחד עם אהבת החיים והחיוניות שבו, היה מאיר אדם רציני ביותר ובעל מחשבה מעמיקה. מחשבתו ינקה ממקור פנימי עצמי, שכן מעולם לא ניסה לדמות לאחרים ופיתח אישיות מקורית ופנימיות שורשית ועצמאית. הוא היה ישר עם עצמו ועם סביבתו ואישיותו, השרתה תמיד ביטחון, גם על חבריו וגם על חניכיו ותלמידיו. הייתה במאיר יראת ה' עמוקה, והדת הנחתה אותו בדרך חייו. הוא השתדל לא לסור מהדרך שהתווה לעצמו, תמיד שמר על קדושת השבת וקיים מצוות מתוך אמונה עמוקה במעשיו ומתוך הכרה מלאה בנכונות דרכו. מאיר קשר קשרים נפשיים עם בני משפחתו ואף עם בני משפחת אחותו. מערכת היחסים שלו עם אחיו הייתה מיוחדת במינה: הוא הדריך את כלם בעצה נבונה, עזר לפתור בעיות, ומעולם לא סירב להם או דחה אותם כשפנו לעזרתו. נכונותו לעזור תמיד חלה גם על יחסיו עם חבריו הרבים, ומאיר היה מוכן תמיד לסייע להם, גם בתחום החומרי וגם בתחום הרוחני. מאיר גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1967 והוצב לחיל השריון. לאחר סיום הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס למקצועות טנק, שירת תחילה כנהג טנק ואחרי-כן כתותחן בטנק. בתקופת מלחמת ההתשה לחם ברמת הגולן ובבקעה. לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר היה נקרא לתקופות של שירות מילואים פעיל. לאחר השחרור החל מאיר לעבוד במקצועו, כמורה בבית-הספר הדתי "מפת"ן" בקרית-גת. הוא עבד שם כמורה כללי ולא כמורה בתחום התמחותו – הספורט. כמורה מילא מאיר את כל תפקידיו בשלמות, וגם כשנדרש לעבוד בשעות אחר-הצהריים או הערב, עשה זאת ללא כל תמורה. הוא ראה בחינוך הנוער ערך עליון, ושאף לעשות לקידומו. הוא ניסה לשפר ולהשתפר, לארגן חברה וליצור הווי, למנוע התדרדרות, להלחם למען המוסר ולדאוג לנחשלים. במלחמת יום-הכיפורים השתתף מאיר בקרבות הבלימה והפריצה נגד הסורים ברמת הגולן. בקרב על אום בוטנה, שנערך ביום כ"ג בתשרי תשל"ד (19.10.1973), נפגע טנק המג"ד, שמאיר היה אחד מלוחמיו, והוא נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. לאחר נופלו כתב אחד מחבריו: "לדעתי, גדולתו של מאיר היא בשילוב שתי תכונות נוגדות. שקט מצד אחד, ומצד שני להיות במרכז החברה. אני לא מחדש לאף אחד, שמאיר היה אחד החבר'ה הפעילים שלנו בכל תחום… אחד הספורטאים הטובים של הכפר. הוא ריכז את המועדון בברכיה תקופה ארוכה, שבתות שלמות… אין טיול שבו לא השתתף… מצד שני, היה גם שקט. אף פעם לא שמעת אותו צועק. הוא ידע להבליג. אני לא זוכר מקרה מסוים, שהוא התרברב או התגאה…" הוריו הוציאו לאור חוברת לזכרו ובה דברי חברים על דמותו ועל פעליו; כן הוקמה מצבת-זיכרון ונתרם ספר תורה על-ידי בני משפחתו; על שמו של מאיר נקבעו מלגות לקידום בני נוער.
