חג’בי, שמואל

שמואל, בן יונה ויוסף, נולד ביום י"ז בחשון תשי"ג (5.11.1952) בבאר-שבע. הוא החל את לימודיו בבית-הספר הממלכתי-דתי "בר-אילן" ואחרי-כן למד בבית-הספר התיכון-דתי "מקיף ב". הוא המשיך את לימודיו בישיבות תיכוניות; בתחילה למד בישיבת "אהל שלמה", אחרי-כן בישיבת הנגב ולבסוף סיים בישיבת "כרם דיבנה". שמואל, שנקרא בפי כל שמואליק, גדל וחונך ברוח המסורת היהודית והאמונה באלהי ישראל. הוא בחר ללמוד בבתי-ספר ובישיבות, שהרבו בלימודי הקודש. הוא היה תלמיד חרוץ ושקדן, עשה חיל בלימודיו ובעיקר הצטיין בלימודי התנ"ך והתלמוד, והתגלה בהם כבעל הבנה מעמיקה וכושר זיכרון נדיר. שמואל ידע לצטט מזכרונו קטעים ארוכים מן התנ"ך ותמיד היו חבריו פונים אליו כשנזקקו לציטוט פסוקי מקרא או להפניות לשאלות מן המשנה והגמרא. בכל שעות היום היה שוקד על לימודיו ומשנן סוגיות מן התלמוד. הוא הצטיין בתפיסה ובהבנה, ירד לשורשם של דברים ולא שקט עד שהצליח להבין את הסוגיה ואת דרך הפירוש המיוחדת של חכמי התלמוד. בשעת הלימוד בישיבה היה קולו גובר על קולם של אחרים, כשהיה משמיע את דעותיו ואת דרך הפרשנות שלו. זה היה קול צלול, שהעיד על הביטחון הרב של בעליו, על ידע מעמיק ועל כושר ביטוי ויכולת הרצאה. הוא התמיד בלימודים מתוך תחושת ייעוד והכרה עמוקה. לימודו נעשה מתוך התלהבות ואהבה כנה ואמיתית. יומו הארוך הוקדש כולו ללימודים ונתקיים בו האמור בספר משלי: "בהתהלכך תנחה אתך בשכבך תשמר עליך והקיצות היא תשיחך". עוד אהבה הייתה לשמואל – אהבת השפה העברית. הוא קינא קנאה יוקדת לשמירה על הלשון העברית היפה, על טוהר הלשון וההיגוי הנכון ועל דרך ההתבטאות. הוא סלד מן השימוש בלשון היום-יום, בביטויים המוניים ובדברי עגה ולנגד עיניו נצבה מטרה נעלה – להפוך את השפה העברית ללשון נקייה ומדויקת, ללא ביטויים המוניים, הלקוחים מלשון זרה ומשפת היום-יום. לדידו הייתה השפה העברית לשון כתבי הקודש ואסור לסרסה ולפגום בקדושתה ובטוהרתה. שמואל ניחן בשקט נפשי נדיר ובשלווה בלתי מצויה. הוא היה צנוע, נעים הליכות, בעל נימוסים ודרך ארץ. הוא אהב חברת בני האדם, היה נוח לבריות והאיר פנים לחבריו ולידידיו; אדם שכיבד את הוריו ואת מוריו ורחש כבוד לזולתו. היו לו דעות והשקפות מוצקות והוא גיבש לעצמו עמדות ודרך חיים. בשיחות ובוויכוחים השמיע את דעותיו והגן בדבקות על עמדותיו, אך תמיד עשה זאת בסבר פנים יפות ובדרכי נועם. מעולם לא שמעוהו מרים קול או גוער באדם. הוא עשה את שלו בשקט נפשי, באצילות, מתוך טוב-לב ואהבת האדם. שמואל גויס לצה"ל בסוף יולי 1971 ויחד עם חבריו לגרעין, הצטרף לחיל השריון. לאחר הטירונות הוכשר לשמש כטען-קשר בטנק. הוא עשה את השל"ת בישיבת "כרם דיבנה". בערב יום הכיפורים תשל"ד נשלח שמואל עם אחדים מחבריו לישיבה למוצב החרמון, כדי לתגבר את הכוח שהגן על המקום. בקרב המר שהתחולל במוצב זה ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), נפגע שמואל ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בבאר-שבע. השאיר אחריו הורים, אחים ואחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "רב-טוראי שמואל ז"ל שירת ביחידת חיל שריון כטען-קשר בטנק. שמואל היה חייל מצטיין, מסור ונאמן לתפקידו, אהוד על המפקדים ועל החיילים ביחידה". הוריו תרמו לזכרו ספר תורה לבית-כנסת; חבריו לישיבה הוציאו לאור חוברת בשם "בלכתך בדרך", ובה דברים על דמותו.