חבר, אברהם

בן שרה ומשה, נולד בשנת תרנ"א (1891) בחלב שבצפון סוריה. בהיותו בן שנתיים התייתם מאמו. המשפחה חיה חיי מחסור ועוני ויחד עם זאת שמרו בבית על מצוות התורה. ב"חדר" שבו למד ספג מרבו אהבה רבה לציון ולירושלים. בהיותו בן ארבע-עשרה אומץ על-ידי משפחה יהודית מעירו ויחד איתה היגר לארצות-הברית. המשפחה התיישבה בעיר ניו יורק ואברהם רכש לו במהרה את השפה והתאקלם יפה בסביבתו החדשה. הוא בגר, שלח ידו במסחר וראה ברכה במעשי ידיו. כאשר השתפר מצבו הכלכלי דאג להביא את כל משפחתו מסוריה והמשפחה כולה חיה ברווחה ובנועם. כאשר פרצה מלחמת-העולם הראשונה גויסו הגברים במשפחה – כשאר אזרחי ארצות-הברית – ואחד מאחיו של אברהם, עזרא שמו, נפל בקרב בעיר ורדן בצרפת. מותו של עזרא היה העילה המכרעת בהחלטת המשפחה לעזוב את הגולה ולבוא לציון. בשבת תר"פ (1920) הגיע אברהם לירושלים, נשא לאישה את פורטונה (מזל) ולזוג נולדו שלוש בנות ושבעה בנים. אברהם החל לייבא כותנה לארץ עד אשר התמוטטה בורסת הכותנה בעולם. הוא הפסיד את כספו ואף חשב לשוב לארצות-הברית, אולם בעצת אביו נשאר בארץ, קנה מכונית והוביל צליינים למקומות הקדושים לנצרות. בינתיים היה בין היוזמים והמקימים של קואופרטיב האוטובוסים "המקשר" ותקופה ארוכה כיהן כחבר הנהלה. ביום ד' בניסן תש"ח (13.4.1948) הצטרף כנהג אוטובוס לשיירת הרופאים והעובדים שיצאה לדרך לעבר בית-החולים "הדסה" המנותק על הר-הצופים. הדרך להר הצופים עברה בשכונת שייח'-ג'ראח הערבית ועם פרוץ המלחמה התאפשרה התנועה להר בשיירות שאובטחו על-ידי הצבא הבריטי. בשעות הבוקר של ה13.4.1948- יצאה שיירה להר הצופים, לאחר שהבריטים הבטיחו כי הדרך פתוחה ובטוחה. השיירה נתקלה במארב ערבי בשכונת שייח'-ג'ראח ומאות ערבים המטירו עליה אש עזה. חלק מכלי הרכב הצליחו להיחלץ ולחזור, אך שני אוטובוסים, אמבולנס ומשוריין-ליווי נלכדו במארב. במשך שעות רבות לחמו אנשי השיירה וניסו למנוע התקרבות הערבים לכלי הרכב. אש שנורתה מעמדותינו בעיר ובהר הצופים וכן משוריינים שנשלחו למקום לא הצליחו לסייע לשיירה. כוחות צבא בריטיים שהיו במקום לא התערבו ולא עשו דבר כדי לסייע, למרות הפניות אליהם. בשעות אחה"צ הצליחו הערבים להעלות באש שני אוטובוסים על נוסעיהם. רק לפנות ערב התערבו הבריסים וחילצו את הניצולים מכלי הרכב הלכודים. בין הנופלים בקרב היה אברהם. הוא הובא למנוחת-עולמים בקבר-אחים בבית-העלמין בסנהדריה. אברהם זכור לרבים כאיש עניו, נעים הליכות, המקיים את המצווה החשובה שלימדו רבו: "ואהבת לרעך כמוך". עיריית ירושלים הקימה לזכר חללי השיירה אנדרטת זיכרון בשייח'-ג'ראח.