fbpx
חביב, משה (“מוש”)

חביב, משה (“מוש”)


בן שלמה ובינבנידה. נולד ביום ג' באייר תר"ץ (1.5.1930) באיסטנבול שבתורכיה. בשנת 1935 עלה לארץ עם הוריו והוא אז בן חמש בלבד. המשפחה התיישבה בירושלים ומשה למד בבית הספר היסודי "אליאנס" וסיים את לימודיו שם. הוא המשיך את לימודיו בבית הספר התיכון "בגרות". פעיל מאד היה בימי המאבק נגד השלטון הבריטי, השתייך לתנועת "הצופים", היה חבר ב"הגנה" (במסגרת הגדנ"ע) והצטרף לגרעין הצופים ו' ויצא להכשרה מגוייסת בפלמ"ח שבסיסו היה בדרום בקבוצת שילר. באפריל 1948 גויס לראשונה לצה"ל. בעיצומה של מלחמת הקוממיות ביוני 1948, סיים קורס מ"כ בפלמ"ח והשתלב בחטיבת הנגב כשחברי הכשרתו היו פקודיו. השתתף בקרבות המרים של עירק-סואידן, משלטי חוליקת, עירק-מנשיה וכביש באר שבע, ויחד עם יחידתו לקח חלק בקרבות של עוג'ה אל חפיר ואבו-עגילה, כתום הקרבות יצא לקורס קצינים וסיים אותו בהצלחה. לאחר שהגרעין השתחרר מן הצבא השלים משה את הכשרתו במשק גבת. לאחר מכן נשאר בשליחות הגרעין ובצבא הקבע. הגרעין עלה להתיישבות לתל-ג'מעה, היא תל רעים ובאופן כזה חילק משה את זמנו בין המשק הצעיר ובין בית הספר להדרכה של מחוז הנגב, שהיה תחת פיקודו. לאט לאט התקדם בתפקידו כקצין מבצעים של מחוז הנגב – ובגיל תשע-עשרה הגיע לדרגת סרן. אך עד כה ועד כה ומשה פנה ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים בפקולטה למשפטים. על פי בקשתו הועבר לירושלים והתמנה אז למפקד הגדנ"ע במרחב העיר. משה ראה אתגר חדש עומד לפניו: פגישה עם נוער לומד, אשר לא עבר את מלחמת הקוממיות, עם קצינים קרביים כמוהו, עם מורים שתחושת המדינה והיוותה היו חדשות בעיניהם – והוא כולו תוסס ברוחו ומלא דעות מקוריות לגבי חינוך הנוער. מצד שני הוא פוגש בפקולטה למשפטים סטודנטים שהם חיילים משוחררים, חברי משקים – והרי לפניו כר נרחב לכושר הריטורי שלו. משה היה אז בגיל כ"א ועלה לדרגת סרן. בשנה השנייה ללימודיו, אחרי שסיים את קורס הצניחה, זכה לענוד את כנפי הצנחן; אז השתחרר מצבא הקבע. אחרי שחרורו במקביל ללימודים בירושלים, ריכז משה את "בית צבי" ברמת גן, הלא הוא בית הנוער על שם חברו, בן הכשרתו, צבי קליר, אשר נפל בקרב באשדוד במלחמת הקוממיות. בשנת 1954 סיים את הפקולטה למשפטים ואחרי שנת התמחות הוסמך כעורך דין. משה התחיל לעסוק במקצוע הפרקליטות, אבל יחד עם זאת לא זנח את פעילותו הציבורית בחוגי הצעירים של מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י) – ובינתיים הוא יוצא לשירות מילואים כמפקד פלוגת חיל רגלים. משה התמנה ליועץ המשפטי של מפא"י וייצג את המפלגה בועדת פינקס הבוחרים לכנסת במרכז שירות התעסוקה וכו'. עבודתו במשרד הפרקליטים, אשר בו הוא השותף הבכיר, הביאה אותו לנסיעות על פני העולם, לפגישות רבות ולהיכרויות נרחבות. עם הפילוג במפא"י נעשה משה לאחד מראשי הפעילים ברפ"י. למרות היותו יועצה המשפטי של מפלגת פועלי ארץ ישראל השתתף במאבק לדמוקרטיזציה ולשינוי פני הדברים בה, אך לא ציפה שתצמח לו טובה אישית כשהיה בין יוזמי רפ"י וממקימיה. משה היה מועמד לכנסת השישית ושיקע עצמו בפעולת הסברה בכל חלקי הארץ בלי שויתר על עבודתו אף שזו סבלה על ידי כך. הוא ידע לשקם מצבי יאוש ורפיון ולהעלות מורל בעת אכזבה. לוחם היה – בחיים הפוליטיים, כדרך שהיה בצבא, ותמיד היה נכון להוכיח באופן אישי את אשר סבר לנכון לגבי הפרט והכלל. מטבעו סלד מהעמדת פנים ומצביעות ותמיד חתר אל האמת ואל הגשמתה בכל מלוא הטמפרמנט שלו. הכל עשה כמתוך מירוץ רב מרץ ובלהט נפשי ויחד עם זה היה הכל מתוכנן, מדוד ושקול. ילדיו גדלו והתרגלו לראות את אבא רק בשבתות או בימי טיול, אשר כפה על עצמו ל"גזול מעבודתו כדי שלא לקפח את משפחתו. תמיד היו ידיו מלאות עבודה וכשהיה חוזר מנסיעות עבודה לחוץ לארץ היה שוקע בעבודה קשה ורצופה במשרדו, ובערבים היה מתמסר לצרכי המפלגה ועוסק בהם באמונה, ולאחר שנטל חופשה בת ימים ספורים כדי לשבת בחיק משפחתו – שוב נסיעה – ולאחריה שוב יציאה לשירות מילואים ממושך בנגב. ידוע היה כי כל חייל מילואים אשר בגדודו וכל מכר ומודע מצא את ביתו פתוח לשם מתן עצה וסיוע מתוך נדיבות וברוחב לב. מחוץ לעבודתו המקצועית והציבורית יש לציין כי שתי אהבות גדולות היו לו: לארץ ולמשפחתו. הוא רצה להיאחז ולהרגיש עצמו כחלק בלתי נפרד ומשולב בנוף ארצו – ולכן הרבה לטייל בה; וכן השתוקק להידבק בבני ביתו ולחיות את חוויותיהם שלהם. במלחמת ששת הימים היה במסגרת המילואים, באימונים בנגב הרחוק, בלחימה במדבר – ולבסוף עלה עם אנשיו לרמה הסורית, אשר שם, בקרב שנערך בגבעת האם, נפל מפגיעה ישירה של פצצת מרגמה בזחל"ם. כשהוא משמש כסגן מפקד גדוד ומפקד הכוח הפורץ הגדודי; זה היה ביום החמישי לקרבות, הוא א' בסיון תשכ"ז (9.6.1967). הניח אישה ושני ילדים. הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי בעפולה ולאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול. ספר לזכרו בשם "מוש" הוציאו ידידיו. בספר "נזכור", שהוציאה האוניברסיטה העברית בירושלים והסתדרות הסטודנטים שבה, ובעריכת יהודה האזרחי, הובאו תולדותיו ותיאור קרבו האחרון.

דילוג לתוכן