,אֵ-ל מָלֵא רַחֲמִים, שׁוכֵן בַּמְּרומִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכונָה
,עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלות קְדושִׁים, טְהורִים וְגִבּורִים
כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים, לְנִשְׁמות חַיָּלֵי צְבָא הֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל
,אֵ-ל מָלֵא רַחֲמִים, שׁוכֵן בַּמְּרומִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכונָה
,עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלות קְדושִׁים, טְהורִים וְגִבּורִים
כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים, לְנִשְׁמות חַיָּלֵי צְבָא הֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל
בן מינה ונחום. נולד ביום ז' באלול תשל"ט (30.8.1979) בנהלל. אח לטל, לילך וניצן. צור למד בבית-הספר היסודי בנהלל וסיים את לימודיו התיכוניים בבית-הספר החקלאי שבכפר. השתתף בחוגי סיור של החברה להגנת הטבע. בשנת 2006 סיים תואר ראשון בכלכלה וניהול במכללת עמק יזרעאל. צור אהב את החקלאות, המושב והעמק. טל, אחותו הגדולה של צור, שירתה בצבא כמש"קית ת"ש ב"שיזפון" ולאחר מכן כקצינת ת"ש ב"חטמ"ר אפרים". טל סיימה, בהצטיינות, שנה ראשונה באוניברסיטה העברית בירושלים בחוג לפסיכוביולוגיה. טל נפטרה, בחטף, והיא בת עשרים וארבע. היא הובאה למנוחות ביום 19.10.2001. בהלווייתה ספד צור: "טל, אחותי הגדולה, האחות שבילדות טיפה הציקה לאחיה הקטן אך עד מהרה הפכה לחברה טובה, אחות שתמיד התגאיתי והשווצתי בה… הרי רק לפני שבוע באתי אלייך ואל שחר לדירה וישבנו ודיברנו, על הצבא, על האחיות, על אימא ואבא, על טיול ועל הלימודים, ואת אמרת לי שאין לי בררה אלא ללמוד פסיכוביולוגיה. הרי איך אני יכול ללמוד משהו בלי הסיכומים שלך… אז מה יהיה עכשיו? מה אני אלמד? רק שנה ראשונה? ומה יהיה עכשיו בארוחות יום שישי? יותר אני לא אוכל לשאול את אבא ואימא מה עם טל ושחר? צמד מילים שכבר הפך למילה אחת. נראה כאילו הכול היה כבר מושלם, סיימת צבא, היית שנה בטיול עם שחר, התחלתם ללמוד ועברתם לדירה חדשה שנורא השווצתי בה – 'הדירה של טל' שטל קראה לה בית… … וכמובן שביום כיפור ראינו כמו תמיד את השקופיות, והפעם גם עם שחר, ואת שמחת שאבא לא כאן, כי נוכל לעבור מהר על השקופיות של המשק והצבא כי לא יהיה מי שיסביר ולי לא יהיה את מי לשאול וככה נוכל להסתכל הרבה זמן על התמונות של אבא מאירופה. זוכרת איך היינו מדברים על עדי (בן דודנו שנפל), ועכשיו אני צריך לדבר גם עלייך. אוהב ומתגעגע, צור אחיך הקטן". כתבה מינה, האם, ביום השנה לנפילתו של צור: "… היית אתנו ב-17 באוקטובר 2001 וכמעט חמש שנים אחר כך עברנו ביחד וכל אחד, טלטלה עזה, ייסורים, כאבים, געגועים לטל שלנו. חוש ההומור הציני הדק, הכל כך קולע, הצורי שהוא רק שלך, היה למשענת לנו בתקופה הכל כך קשה, לסם מרגיע להרף רגעי מהסערה. זמן האיכות שלך עם אבא בעבודה, בבית, בכל מקום, שהרי כל כך אהבתם להיות יחד, נתן לאבא כוחות להמשיך. את ה'חניה' לטל עשיתם כרגיל ביחד, מיעטת לדבר על טל, הכאב שלך היה כל כך עמוק – מה הלאה? איפה אתה גיבור שלי מוצלח?" כותב צור, ביומן מסע, על טל: … לפני יומיים שאלו אותי בפעם הראשונה: 'כמה אחים יש לך?' – ובפעם הראשונה לא ידעתי מה לענות. בהתחלה היססתי, אחרי זה שתי אחיות, אחרי זה שלוש, אבל אחת מתה? עדיין קשה להאמין, לא נתפס, אבל לא עובר יום בלי לחשוב עליה, מי ששאלה אותי שאלה זו, גם לה קוראים טל, וגם זה טיפה היה מוזר, לקרוא למישהי 'טל' אחרי כל כך הרבה זמן. עכשיו אני כבר שלם עם עצמי, יש לי שלוש אחיות, זה ברור לחלוטין…". את שירותו בצבא החל צור בשנת 1998 בקורס טיס ולאחר מכן עבר למסלול בשריון, חיל שבו שירתו נחום אביו ודודו ישי. נחום (חומי) זרחי, דודו של האב, נפל במלחמת העצמאות כשהוא מפקד על פלוגת משוריינים. צור הדריך במשך שנה בקורס מפקדי טנקים כמפקד מחלקה בפלוגה מבצעית, וכעוזר קצין אג"מ בחטיבה 188. במילואים, עבר קורס מפקדי פלוגות והיה מיועד לקבל תפקיד של מפקד פלוגה בגדוד. לאחר השירות הצבאי, נסע צור לטיול בדרום אמריקה. עם חזרתו שילב לימודים עם עבודה במשק שכללה שדרוג ובניית רפת החלב. צור הכניס שכלולים במכון החליבה החדש ונורמות חדשות של הקפדה יתרה בכל אחזקת הרפת. כותבת אמו מינה: "… כל יום אני הולכת לאורכו של המשק, מחפשת אותך קופץ מעל גדרות העגלים בחצר, עומד על הסולם שאתה ואבא בניתם, ומרתך… רואה את הגב שלך מתרחק ממני במהירות בריצות הכושר שלך, נזכרת בילדותך הרכה, רב עם טל או אתנו, היית בורח לעגלים – לחפש מפלט ומקלט להירגע". כותב חברו מיקי: "שידרת יציבות לכולנו. בעוד שותפיך לשכבה עזבו את העיגול, אתה נשארת פה ושכללת את 'משק 16'. … קורצת מהחומר של המייסדים ושל הנוטרים פה בעמק, חומר נדיר כל כך בימינו…". ביום 4.8.2006, ומלחמת לבנון השנייה בעיצומה, גויס צור למילואים. לאחר אימון קצר הגיע הגדוד לגזרת מטולה. הפלוגה נכנסה ל'תל אנחס' שמצפון למטולה. בשבת בלילה, 12.8.2006, הצטרף צור לפלוגה. במהלך התנועה שקע טנק שני בבוץ. צור נתן הוראה לכולם להישאר על הטנקים, ירד וחיבר כבלי גרירה ולאחר מספר ניסיונות הצליח לחלץ את הטנק. בשעות הבוקר של יום י"ט באב תשס"ו (13.8.2006) ניהלו צור ובועז ירי לעבר הכפר אל חיאם. ניתנה התרעה על כוונות לתקוף את המוצב. תצפית זיהתה משאית חשודה ממערב לתל, באזור מוצב "גלגלית". צור פתח באש לעבר המשאית וירה פגז אחד. טיל נ"ט (שנורה מכיוון דיר מימס) פגע בצריח. צור נפגע. מספר אליק, נהגו של צור במלחמה: "למרות שהיה קצין מילואים, ידע צור לשלב בין רצינות ומרובעות שריונאית לבין 'זרקנות' של איש מילואים. תכונה זו, אם כי לא רק היא, גרמה לי להתחבר אליו, להעריך ולהעריץ אותו בתור מפקד, למן היום הראשון. בהמשך התחברתי לחוש ההומור, הסחבקיות והחום שהקרין. הרבה פעמים כשהטלנו ספק במשימות שהוטלו עלינו, צור הנחיל בנו ביטחון ואמר שאם לא היה בטוח שהמשימה בת ביצוע וחיונית, לא היה מסכים לבצע אותה בעצמו". כותב בועז שוורץ המ"פ: "צור. הכרנו אותך על מדים, כמפקד מחלקה, כחבר לנשק, כאדם, כדמות. אנחנו כפלוגה, הכרנו את צור – צור הסלע, צור של חוזק, של כוח, צור של איתנות. צור – של אבן צור, צור שמדליק את הניצוץ, מלהיב, סוחף ומוביל. היינו חברים לנשק ובמקרה הזה גם לצרה. … בסוף זה קרה – הקפיצו אותנו. מאותו הרגע היית כולך עסוק באיך להיות הכי טובים, איך לנצח ואיך להוביל הכי טוב – כי היית הכי טוב. ברוגע שלך, בלי צעקות, עם יד מחבקת נתת פקודות. פשוט היית לנו כאי של שקט במלחמה של טירוף. … במלחמה לא ויתרת – שאלת שאלות קשות, לפני כל משימה חקרת, צלצלת לכל מי שאתה מכיר לבדוק אולי בטעות הוא יודע יותר על הגזרה, מכיר את הציר, איזו עצה… אבל עם כל השאלות והבירורים, מעל הכול תמיד היה הביטחון שנתת במפקדיך והביטחון ששידרת לחייליך. באחת המשימות אני זוכר אותנו חושבים ביחד איך עושים את זה, איך נכנסים בצורה הנכונה ביותר? כשחזרתי מהפקודה כבר היית עם תצ"א ביד, סימנת שטחים שולטים, רמפות ואיומים, עלית לבדוק איך נראה השטח מהמוצב למעלה, כבר הספקת לשבת עם המט"קים, להסביר, להתייעץ, כבר דיברת עם החיילים, הרגעת והכנסת אותם לתמונה, מה אפשר עוד לומר – היית אלוף. היית מלך הטנקסטים. ידעת הכול על כל פין, בורג, תרגולות, פקודה, שו"ש או תחמושת חדישה שיש בטרקטור המשוכלל הזה … ישבת, הרגעת, שתית קפה, חייכת, וזה היה בשבילנו הכוח להמשיך…". כותב אביו נחום: "… לא נידבת לנו פרטים מה קורה. אמרת לי כי המלחמה הקשה שלך היא נגד פקודות אשר דרך הביצוע לא נראית לך נכונה. פעמיים-שלוש הצלחת לשנות. מה קרה אחר כך – איננו יודעים. צור ילד שלי, החבר הכי טוב שלי, אנחנו בראש אחד, במשק אתה מנהל הכול. מאז שנכנסת לעניינים הכול משודרג, התוצאות המקצועיות נוסקות מעלה. כמעט חמש שנים בלי טל ואתה המשענת של כולנו. החוזק שלך והנפש שלך הרימה אותי על הרגליים. כל דבר עושים ביחד… כף ידך שאחזה בבקר-המפקד ביום האחרון למלחמה ההיא… כף ידך אשר אחזה, תמכה ומשכה, בימים אחרי מה שקרה לטל… אלה היודעים את פועלך ירימו עיניהם ויראו את הבנוי והקיים ויראו את אשר יצרת ועשית. אלו ההולכים ועיניהם מופנות לאדמה, יבחינו בטביעות כפות ידיך המוטבעות בבטון. ויש כאלה שמושיטים ידם ומחפשים את כף ידך החזקה…". כתבה אחותו לילך: "צור, צורי, עכשיו התעוררתי, פתחתי את העיניים וקיוויתי שזה רק חלום רע, כבר עמדתי לצאת עם הפיג'מה למטבח, לראות אותך ואת אבא אוכלים ארוחת בוקר עם קפה ומדברים על נושאי פרות, זבל או טנקים למיניהם. במקום, ראיתי אותך מהטלוויזיה. אם היית כאן בטוח היינו צוחקים שהפכת למפורסם, צור, אפשר חתימה? צור, נסעת בארוחת הערב של יום ההולדת שלי וכדי להישאר חיובית אמרתי שאתה נוסע לחו"ל וביקשתי שתביא לי מתנות, איימתי עליך שתשמור על עצמך, אבל כנראה כושר ההרתעה שלי מתגמד לעומת הנחישות והגבורה שלך. כותבת ולא מאמינה, לא ניתן לתאר את כמות הדמעות בצול וכנראה שכבר לעולם לא תצליח לחשל אותי סופית. איך אתה? כל כך חזק ויציב, גם כשלא אומר הרבה תמיד אפשר להרגיש לידך בטוח, איך עזבת אותנו? לטל, לאבא ולי היה הסכם – אתה נשאר פה אתנו, כי לטל יש כבר מספיק חברים חדשים והיא מוכנה לחכות לך גם עוד מאה שנה. מה יהיה עכשיו? מי יאהב את לולו, לולינק'ה, כמוך? מי ידליק לי את הדוד? מי יאכיל את שושקה וברק כשניצן לא בבית? מי יהיה שם לידי סתם בשביל לשתוק, אבל לשתוק אתך. צור, אני כל כך אוהבת אותך, אף פעם לא אמרתי לך את זה ואני בטוחה שגם אם הייתי אומרת היית זורק איזה 'טוב' אדיש כזה שלך, כי ידוע שאנחנו ה'זרחים' לא חזקים בהפגנת רגשות ובלשון אימא "Talk Small". תמסור ד"ש לטל ועדי ותגיד שמתגעגעים אליהם פה, תחזקו אותנו ותשמרו עלינו, כי אנחנו צריכים אתכם. אתה יודע שאתה מוזמן לחזור, מבטיחה שאכין את הפסטה שאתה אוהב ואפילו אנקה לך את הדירה (מי עכשיו בעל הבית שלי בכלל?) אוהבת המון ומתגעגעת, לילך, אחותך הקטנה". במלאות שלושים לנפילתו כתבה לילך: "צורי, עבר חודש ואני עדיין לא מעכלת את העובדה של חיים בלעדייך. יושבים עם חברים שלך ואתה כל כך חי – סיפורים ישנים ומוכרים, סיפורים חדשים ומפתיעים שבטח לא היית רוצה שנדע ודמותך עומדת לפניי, גבוה וחזק, לרגע מתעצבן ומאדים והווריד במצחך מתחיל לתפוח, לרגע עושה פרצוף ותנועת 'ילד מוגבל' שלנו, לרגע צוחק ומסיים את השיחה ב'ממממ… ביי'. צור, אני מתגעגעת להקנטות ההדדיות בינינו, לרביצה על הספה ובהייה חסרת טעם בטלוויזיה, למראה שלך ושל אבא יושבים בפינת אוכל, שותים קפה או אוכלים 'אפרסק מאוהב' ומדברים. אני מתגעגעת אליך. מצאתי ברכת יום הולדת ממך מלפני כמה שנים, במקום ברכה נתת לי רשימת מטלות, כמה פרקטי מצדך, אפילו השארת אופציה בשבילך להארכת הרשימה בקובץ במחשב, מתנצלת שלא מילאתי אפילו רבע מהמטלות, מבטיחה שאתחיל לעבוד על זה ואפילו התחלתי, הכנתי לחם שום, בקשר לשטיפת האוטו אנחנו צריכים עוד לדבר… הברכה הסתיימה בחתימת 'אחיך הגדול והאוהב' וזה מה שתמיד היית ותמיד תהיה – אחי הגדול, המגן, הדואג, המצחיק, המשרה ביטחון והאוהב. צור, אתה לא יודע מה קרה בסוף השיר שלנו, מי ניצח ב'כוכב נולד' ושניצן באמת השתפרה בגיטרה וכדאי שנפסיק לצחוק עליה כבר. אני מקווה שאתה יודע עד כמה אני מעריכה אותך ורואה בך מודל לחיקוי. אני קצת כועסת על טל ועליך, ולא מפני שקראתם לי בשמות מסוימים לפני שנים, אלא כי השארתם אותי כאן, אחות שלישית, בלי הגג המגן של האחים הגדולים שאפשר להיתלות ולסמוך עליהם. לפני כמה ימים אבא הביא מהאוטו האדום שלך את הדיסקים שהיו שם, בתוך המערכת היה דיסק של U2 ובו השיר "With or Without You". צור, אנחנו לא יכולים לחיות Without You". ניצן כותבת לאחיה: "כולם אומרים לנו שצריך להמשיך בחיים… איך אפשר בכלל? אתה כל כך בתוך חיי היום-יום שלנו, אני תמיד מספרת לחברות שלי: 'כמה שאח שלי חתיך ושאני רוצה שתהיה לך כבר חברה ושתתחתן שאימא ואבא יהיו מרוצים שהם סוף סוף סבתא וסבא' … ומה עכשיו? צורי, אתה תמיד נראה לי כל כך חזק, כאילו כלום לא יכול לקרות לך… לידך הרגשתי ביטחון שאני לא יכולה להסביר אותו… אני נמצאת אצל הסוסים, עובדת בקושי… איפה אתה? על הגג של העגלים שממולם? מרתך עוד ברזל… העבודה שלך הופסקה באמצע, זה כל כך לא אופייני לך לעזוב משהו באמצע… אתה כל כך חסר. צורי… אני מתגעגעת…". יעל, חברתו הקרובה, כותבת: "תכבה את הריינג'ר. תיכנס אליי הביתה, תשאל אותי 'רוצה לצאת?' נשמע שיר, יעלה לך חיוך על הפנים. תגיד 'יאללה', ותתופף על ההגה, עם השיר, בקצב… ניסע לרמת הגולן, תסביר לי למה זה המקום הכי יפה בארץ. תספר לי שוב את הסיפור של ישי. נשב אצלי בבית עם כל החבר'ה ופתאום תקום ותשאל אחד אחד: 'קפה?' אדליק עוד סיגריה ואתה, בפעם העשירית באותו יום, תפנה אליי ותשאל: 'אמרו לך פעם שלא מתאים לך לעשן?' תכבה את הריינג'ר. תיכנס אליי הביתה. תתיישב ליד השולחן. אני עוד מחכה…". כותב סבא בניה: "צור נכדי האהוב / כבר עברה שנה ואתה אינך./ שנת געגועים, זיכרונות ודמעות. אתה שהלכת, מאז ילדותך, בשדות, / הלכת, בבגרותך, לשדה הקרב, / ללחום נגד אויב וצר. / ידעת לקראת מה אתה הולך. / הנך דור רביעי למייסדי כפרנו. / איך יד הגורל הרודה, פגעה בך??? / על מגש של פלדה / הקרבת נפשך למען ארצך ועמך / הלא יאומן קרה, ממש לפני הפסקת האש / ונותרו לנו געגועים ודמעות עד אחרית ימינו". סרן צור זרחי היה בן עשרים ושבע כשהובא למנוחות בבית העלמין בנהלל. על כרית מצבתו נחקק: "צור בן מינה ונחום, אח לטל לילך וניצן". על המצבה נחקק ליד לוגו משק זרחי: כל רגע שנשמר – זיכרון ישן / וכל מה שנשכח עם השנים / כל שכבר עבר / האם תזכור אותם / האם תדע? אתה שם בכולם.