שבתאי, בן עליזה ודוד, נולד ביום כ' בניסן תשי"א (26.4.1951) בחיפה. מאחר שאביו היה איש צבא הקבע, נהגה המשפחה לנדוד מעיר לעיר מידי שנים אחדות. וכך החל שבתאי או שבי, כפי שקראו לו הכל, את לימודיו היסודיים באשקלון וסיימם בקרית-חיים ליד חיפה. מורתו בבית-הספר היסודי ספרה עליו: "שבי היה התגלמות כל הטוב שבעולם, כל הרוך והעדנה. כשהצטחק, ראיתי בחיוכו את שלמות החן והחסד. "נסיך קטן" קראנו לו בחדר המורים. שבי היה ממעט בדיבור. הוא היה שוקל כל מלה שהוציא מפיו. הוא היה רציני, מנומס, צייתן, מוכשר, חרוץ ואציל נפש. כל התכונות הטובות שבאדם השתלבו בנער הזה. מעולם לא התרברב. מעולם לא התלונן. אם נפגע על-ידי אחד מחבריו, לא ביקש שיענישו את הלה. אם קרה שהוא פגע, ותמיד לא בכוונה, היה ממהר ומבקש סליחה. שבי לא היה "חברה'מן" לפי המושגים של הנוער. הוא לא פילס את דרכו בחיים בעזרת מרפקיו, ואף-על-פי-כן כולם אהבוהו וכבדוהו ומקומו בחברה היה שמור לו, הודות לחינו וליושרו". על שבי מרבים לספר קרוביו וידידיו, ולכולם דעה דומה לזו של מורתו – שבי יפה-התואר ויפה הנפש, שבי עדין-הלב והישר, ועוד כהנה וכהנה. שבי גדל בבית חם, שהיחסים בין ההורים והילדים בו היו בריאים ויפים. בביתו הכיר את חיי הצבא, נהג לשוטט עם אביו במקומות עבודתו וכבר בילדותו החליט, שבבוא היום יבחר לו קריירה צבאית. בביתו גם למד להעריך ולאהוב את מורשת ישראל וטיפח חלומות גדולים ויפים על גדולתה והתעצמותה הצבאית והרוחנית של מדינת ישראל. הוא היה חבר בתנועת הצופים ואף שימש בה מדריך. היה ספורטאי מצוין – ביחוד בתחומי האתלטיקה והקליעה למטרה – שיחק בשח-מט בחוג בקרית-חיים, ובשעות הפנאי קרא ספרים רבים – ביחוד התרכז בקריאת ספרות עברית. כשהגיע לגיל בית-הספר התיכון בחר, כמובן מאליו, ללכת לפנימייה הצבאית שליד בית-הספר הריאלי בחיפה. שבתאי גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1969, לאחר שסיים בהצלחה את לימודיו בפנימייה. הוא הוצב לחיל השריון, ובמהלך שירותו עבר קורסים רבים בהצלחה גדולה. את קורס מפקדי טנקים סיים כחניך מצטיין, ומלבד זאת השתלם בקורסים: מש"ק טנק, מקצועות-טנק, מ"כים חי"ר, קציני שריון וקציני אג"ם. כשהגיעה עת שחרורו בראשית אוגוסט 1971, התנדב לשירות הקבע, בו עשה עד יום מותו. בחוברת של הגדוד מספר המג"ד: "ביום כ"ב בתשרי תשל"ד (18.10.1973) הוביל שבתאי את פלוגתו לצליחת תעלת-סואץ כדי לעבור למתקפת תנועה בתוך שטח מצרים. השעה הייתה שעת בין-ערביים. הפגזות המצרים היו כבדות וקשות מאוד. כלי-השיט, שעליו היה הטנק של שבתאי נפגע והטנק נפל למים. בניסיון גבורה עילאית, תוך חירוף נפש ניסה שבתאי לחלץ את התותחן מתאו תוך כדי נפילת הטנק, אולם כוחו לא עמד לו והוא נפח את נשמתו. הלך מאיתנו קצין טוב ואדם מצפוני, שהיה אהוב ומקובל על הסובבים אותו;" ביומנו של הטען-קשר, שקיבל פקודה משבתאי לקפוץ מהטנק תוך כדי הצליחה, והודות לכך ניצל, מסופר: "שבתאי הבחין שהדוברה עומדת להתהפך מהפגיעה וצעק לצוות לחלץ עצמו. הוא עצמו לא קפץ וניסה למשוך את התותחן, שצעק כי נפגע. הטנק גלש למים, נטשתי את הטנק ומיד שקעתי במערבולת הגדולה. לאחר מספר שניות עליתי שוב למים. הלילה היה שחור משחור ומלווה בהפגזות מדי פעם. נלקחתי ע"י סירת גומי ושאלתי מי מהצוות נמצא. היינו רק שניים – הנהג ואני, יואב ושבתאי לא היו. צעקתי וקראתי בשמותיהם, אולם תשובה לא באה". הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה. השאיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח. מספר עליו מפקדו אהרון: "כאשר שמעתי שמתכוננים להעביר את שבי לחצתי על המג"ד ששבי יוצב כסמ"פ בפלוגה שלי. עשיתי זאת כי ידעתי עם מי יש לי עסק. אמר מי שאמר 'מים שקטים חודרים עמוק' וכזה היה שבתאי. על פי סגנון דיבורו השקט והתנהגותו הצנועה, לא יכולת לדעת כי בבחור הזה ישנם מצבורים בלתי-נדלים של ידע מקצועי וחוש טכני מפותח להפליא. בעת הקרבות נסע שבי אחרון בשדרה, כמאסף לפלוגה, ודאג לדחוף קדימה כל כלי כושל. אני הייתי שקט ובטוח. ידעתי שאם שבי מאחורי, נגיע ליעד בזמן. באחד מקרבות הבלימה, שהיה קרב קשה, היתמר לפני במרחק של כ500- מטר עשן שחור, שהפריע לי את שדה הראייה. ידעתי שהושמד טנק מצרי. שאלתי בקשר: "מי אחראי לכך?" הייתה דממה לרגע ואז, כאילו ממרחקים, ענה לי קול שקט: "ורוד כאן משנה – זה אני. הכלי הזה היה בשטח מת לגביך וראיתי שהוא מתכוון אישית אליך. אז השחלתי אותו למענך. תהיה לי בריא, סוף". ואני עניתי, "תודה. סוף". כזה בדיוק היה שבי – צנוע, פשוט, חותר לעיקר ואמיץ. בפלוגה התהלכה שמועה ששבי לא ישן לעולם, תמיד היה מסתובב ודואג לכולם. הוא לחץ עלי שאלך לישון והוא ידאג לכל ההכנות. "אל דאגה, הכל ידפוק כמו שעון" – ואכן, הכל דפק כמו שעון, כמו באימונים;" אומר מפקד הגדוד: "במלחמה התגלה שבי כקצין קר רוח ואמיץ, ושימש דוגמה אישית לחייליו שאהבוהו מאוד".
