ז’ק, זליג (סעדיה)

בן סוניה ושלמה. נולד בשנת 1915 ברז'יצה שבלטביה, עיירה של יהודים ספוגי-מסורת ובה בתי-ספר שלמדו בהם עברית או יידיש. הוא למד והתחנך בבית-הספר בעיירתו ובגיל צעיר הצטרף לתנועת הנוער בית"ר ובשורותיה היה פעיל עד לעלייתו לארץ-ישראל משאת נפשו ונפשות חבריו לתנועה כל השנים. במחצית השנייה של שנות השלושים כשהחלה להתארגן "עליה ב'", מפעל ההעפלה של תנועתו היה בין ראשוני העולים בדרך זו. בשנת 1938 הגיע לארץ ובה הצטרף לפלוגת הגיוס של בית"ר וברבות הימים נתמנה למפקד הסניף ברחובות. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה והכרזת האצ"ל על שביתת נשק במערכתו האנטי-בריטית לתקופת המלחמה היה זליג בין המתנגדים למדיניות זו של ארגונו ובעת הפילוג שחל בו בקיץ 1940 על רקע זה היה מן המצטרפים ל"ארגון הצבאי הלאומי בישראל" ממנו צמחה אחר כך מחתרת "לוחמי חרות ישראל" (לח"י). במחתרת התבלט כלוחם עז-נפש, מסור ודבק במטרה, דוגמה ומופת לחבריו למשק. באמצע מארס 1941 התגלה אחד ממקומות המסתור של לח"י וזליג נאסר והועבר ברכבת לעכו. בדרך הצליח להימלט, לחזור לחבריו ולהמשיך בפעילותו המחתרתית. בט' בשבט תש"ב (27.1.1942) נפצע פצעים אנושים בהתנגשות עם שוטרים בריטיים ברח' דיזנגוף בתל אביב והובהל לבית החולים. לאחר חמישה ימים ביום י"ד בשבט תש"ב (1.2.1942) מת מפצעיו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בנחלת יצחק שליד תל אביב. שמו הונצח בספרים "מבוקש", "האיש שקיים את הנדר", "חיילים אלמונים" ו"הדם אשר בסף".