זקס, אברהם (“דבה”)

בן שמואל-דויד ורבקה. נולד ביום א' במרחשון תרפ"ח (27.10.1927) בבורשה אשר ברומניה. בשנת 1935 עלתה המשפחה לארץ ואברהם בין שמונה שנים בלבד. ימי מאורעות הדמים של 1938-1939 באו אז לארץ ושנה אחת אחרי שהמשפחה באה לארץ למד אברהם בבית ספר יסודי ברחובות וסיים שם את לימודיו. שנה לאחר שהגיעה המשפחה לארץ קיבל אביו את משרת השומר בבית המטבחיים ברחובות הנמצא הרחק בין הפרדסים ומאז עקב אברהם בהערצה אחרי אביו בצאתו לתפקידו כשהוא חמוש. למן היום ההוא לא נפרד אברהם מנושא הבטחון. אברהם למד בבית הספר שבמקום ובשורות איוב היו מגיעות מהגיהנום הנאצי בפרוץ מלחמת העולם השנייה, ועוד לפני שסיים את לימודיו היה אברהם הצעיר "עסוק" – ומצא את עצמו מגויס לפלמ"ח. עוד כשהיה מהלך בפרדסי רחובות התחיל ללמוד ערבית, אבל רק לאחר שהתחיל לעבוד כשומר השדות במרומי הרי הגליל התחיל להכיר את אורח חייהם של השכנים הערבים. בעיקר נמשך אחרי חיי הבדואים, וסיגל לעצמו את ניבי השבטים על החמולות שלהם ולמד את מנהגיהם. הוא השתתף בצפון – בימי הקוממיות ונשאר ב"גולני", ותודות לבקיאותו בשפה הערבית ובחיי הערבים צורף לסיירת והשתתף בפעולות פשיטה מרובות. בשנת 1953 לקח לו אשה והתיישב בישוב העולים בית-שאן עם רעייתו, ילידת גרמניה; לאחר מכן עברו לטבריה ושם החל לעסוק בקליטת עלייה בתוקף תפקידו כמפקח איזור בחברת "עמידר". אברהם הירבה להלך בדרכי הארץ וכן הכיר את שבילי המולדת על כל מסתוריהם. הוא נעשה סייר מעולה ובעל נסיון כגשש. הוא החל להתעניין בשעות סיוריו הרבים בנבכי העבר ובאופן כזה היה לאספן של מטבעות עתיקים. לשירות קבע בצה"ל גויס רשמית בסוף אוקטובר 1959 וצורף לחיל השריון. הוא התיישב באשקלון לאחר מכן ועד מהרה נתחבב על כל אנשי הסביבה וכיון שלא נטש את הנושא הערבי נחשב במרוצת הזמן למומחה בנושא יחסים עם בני העם השכן. טבעי היה איפוא שאברהם, מי שהיה סייר רב נסיון ושביליהם של חיי הערבי היו נהירין לו, ישובץ במנהל ממשל הצבאי אחרי מלחמת ששת הימים ויתמנה למושלה של רפיח. במשרה זו הוכיח אברהם את עצמו כמושל צבאי שהתפקיד האיר לו פנים. הוא שמר על האינטרסים החיוניים של האוכלוסיה האזרחית בתחום שיפוטו והבטיח רווחה וקידמה לישובים בסביבה ויחד עם זה לא שכח כי הוא לובש מדי צה"ל וזכר את השלטון שהוא ייצג. לאחר שנכנס לתפקיד למד תוך זמן קצר את הרכבה של אוכלוסיית המדבר על שבטיה ומשפחותיה ובחיוכו ובתבונתו השכיל לשבות לבבות. גם תודות לבקיאותו במנהגי העם הערבי רכש אברהם את אמונם של הבדואים ובידו עלה להקים מבין צעירי השבטים יחידות נוטרים מזוינות כדי למנוע את חדירותיהם של מחבלים. כשנה בערך שרר שקט באיזור כולו – ולמצרים וראשי ארגוני החבלה חרה הדבר – והחלו לחפש אותו, עובדה שהיתה ידועה לאברהם. כמה פעמים הוחדרו קבוצות מחבלים לרפיח במשימה לחסל את אברהם. אך הוא המשיך למשול ברוב תבונה – והצליח עד בוא יומו האחרון. באותם הימים היה דרוש מושל לאיזור מרכז סיני וברור כי אין כאברהם איש מתאים לתפקיד; אלא שדרגת סגן-אלוף דרושה לשם כך, אך לא היה כל ספק כי דרגה זו תינתן לו – והמינוי אושר. באחד הימים ההם ישב אברהם כשהוא מכין את יורשו כמושל רפיח והוא עצמו התכונן לקבל את תפקידו החדש והוא אז במלוא אונו ומלא תכניות. באותו יום נכנסו אליו שני ערבים מידידיו והודיעו לו על עקבות התפוצצות בדרך העפר המוליכה למחנה הפליטים הגדול של רפיח. אברהם – כפי שספד לו שר הבטחון משה דיין, על קברו – "לא אמר אפילו "אחרי", ויצא בעצמו, עלה על רכבו וללא היסוסים כלשהם נסע עם שני הערבים ועם עוזרו הנאמן, שמואל פרדי, אל מחנה הפליטים. הם בדקו את האיזור ובפנותם לחזור הפעילו גלגלי רכבו שני מוקשים; בו במקום נהרג עוזרו ואברהם ושני הערבים נפצעו פצעים קשים. מיד הוטס לבית החולים בבאר שבע וכאשר חזרה אליו הכרתו ביקש מאת תת-אלוף מוטה גור, שביקר אצלו, לא להטיל עוצר על העיר לבל ייגרם סבל מיותר לאזרחים שאברהם היה קשור אליהם. קרוב לשלושה שבועות נאבק אברהם על חייו וביום י' בשבט תשכ"ט (29.1.1969) מת מפצעיו. הניח אשה ושתי בנות. למשפחה אבד אב אוהב ומסור ולצה"ל – מפקד בעל ידע ותושייה, אשר שמו התנוסס בין שמות שאר גיבורי ישראל. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות באשקלון. בהלוויתו השתתף קהל אלפים ומלבד תת-אלוף מרדכי גור, מפקד כוחות צה"ל ברצועה שספד לו על קברו, ראש עיריית אשקלון שנפרד ממנו בשם תושבי העיר, הרב הפיקודי סגן אלוף מרדכי פירון שהספיד אותו, דיבר גם שר הבטחון על קברו – שעמד על דמותו ואופיו של אברהם החייל והאדם, ובין השאר אמר: "קיים קשר בין התליות בבגדד לבין המוקשים הרצחניים בדרכים שלנו. אולם מה רב ההבדל בין מות חייל על הגנת מולדתו ובין מות יהודי על עמודי תלייה בגולה". בספר "יד לנופלים – בני אשקלון" שהוציאה העירייה הונצח שמו.