זנטי, יעקב

יעקב, בן סעדה ושלמה, נולד בשנת תש"ב (1942) בהרי האטלס במרוקו. המשפחה עברה מהרי האטלס בהיות יעקב ילד רך, לעיירה באוזזט, שהייתה מפורסמת במעיינות המרפא שלה ובמספר קברי חכמים, שאליהם הייתה נוהרת יהדות מרוקו בל"ג בעומר. האב סחר בבדים והיה נוהג לנדוד על חמורו מעיירה לעיירה, למכור את מרכולתו, והאם טפלה במשפחה הגדלה ונהגה גם לתפור בגדים לערבים בבזאר המקומי. יעקב היה הבן הבכור אחרי אחותו ברכה ועליו הוטלה הדאגה לאחיו הצעירים, כבר בהיותו בגיל רך. אחרי שלמד זמן מה בבית-ספר ערב יהודי, נשלח למקנז, ללמוד בישיבה ואחרי ששקד על לימוד התורה במשך שתי שנים, חזר לבית הוריו כדי ליטול את חלקו בעול פרנסת הבית. בשנת 1955 השתחררה מרוקו מן השלטון הצרפתי והיהודים בה החלו סובלים מרדיפות. המשפחה עברה לקזבלנקה ושם גמלה בלב האב ההחלטה לעלות ארצה. יעקב בן השלוש-עשרה טיפל בכל הקשור בעליית המשפחה, דאג לכל צורכי אחיו ואחיותיו ועם מעט המטלטלים שנותרו להם עלתה המשפחה בחודש דצמבר של שנת 1956. אבי המשפחה שוכנע עד מהרה שאשדוד עתידה להפוך מרכז עירוני חשוב והמשפחה השתקעה בעיר ההולכת ונבנית. יעקב עבד גם הוא כדי לעזור בכלכלת המשפחה, משכורתו הייתה דלה והוא יצא לעבוד בשדות הכותנה של מושב ניר-גלים, שם גם למד לנהוג בטרקטור. השנים הקשות של ההתבססות בארץ מנעו מיעקב להמשיך בלימודים סדירים, אולם בזכות החינוך המסורתי החם שהוענק לו בבית, חכמת החיים הטבעית שלו, טוב לבו ויושרו הרב, הפך להיות אח נערץ, בן אהוב וחבר נאמן. יעקב גויס לצה"ל בתחילת פברואר 1962 והוצב לחיל ההנדסה. הוא שירת ביחידת הנדסה קרבית כנהג משאית, ושירותו היה ללא רבב. כנהג היה זהיר ואחראי ומפקדיו התגאו בו. כשנשלח מטעם צה"ל לקורס להשלמת השכלתו, הצטיין בשקדנות רבה ובאהבה ללימודים. בהערכת מפקדיו עם שחרורו נאמר: "ממושמע, מילא תפקידו כראוי". בסוף חודש יולי 1964 שוחרר יעקב מהשירות הסדיר וחזר לעירו אשדוד, עבר קורס כבאים והתקבל לעבודה ככבאי בנמל אשדוד. הוא לחם בקרבות מלחמת ששת הימים ולשני בניו שנולדו אחרי כן קרא בשמות חברים שנפלו במלחמה – יגאל ואיל. לא שפר עליו חלקו בחייו והוא נאלץ להיפרד מאשתו, אולם נאבק והצליח להשאיר את שני בניו אצלו. הוא היה אב למופת והילדים העריצו ואהבו אותו ללא גבול. כל אותו זמן לא חדל לתמוך בהוריו, לעזור לאחיו ולאחיותיו ולעודדם. במאמצים מרובים עלה בידו להתגבר על המשבר שעבר עליו והוא נשא אישה בשנית, והיא נהייתה אם אוהבת ודואגת לילדיו. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נשלח יעקב עם יחידתו לחזית בסיני. במכתב ששלח הביתה ב-8.10.1973 כתב בין היתר: …"לי אין לכם מה לדאוג. צה"ל דואג לכל חייליו איפה שהם נמצאים. אנחנו כרגע נקראים 'בני צה"ל'". למחרת, ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973), נפל יעקב ליד צומת רפידים. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין באשדוד. השאיר אחריו אישה ושני בנים, הורים, שני אחים ושש אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב עליו מפקדו הישיר: …"יעקב ז"ל נפל בעת מילוי תפקידו ביום י"ג בתשרי תשל"ד, בזירת סיני. כמפקד חדש על יחידה זו לא הייתה לי הזכות לפקד על בנכם יעקב ז"ל תוך תקופת המלחמה, אולם אני מכירו היטב מהעבר, כשהייתי מפקדו. יעקב ז"ל היה בחור שקט ונוח במיוחד, אשר אף עבר משברים בחייו הפרטיים. בשמי ובשם קציני, מפקדי היחידה וחייליה, הרשו לי להשתתף עמוקות בצערכם. אני מקווה שבניו, איל ויגאל, ישאו בגאווה את שם אביהם, שנפל חלל על הגנת מדינת ישראל;" וכך כתב עליו מפקד היחידה: …"בנכם יעקב ז"ל, שירת ביחידתנו בתפקיד אחראי ולא חסך כל מאמץ למלא את תפקידו בצורה הטובה ביותר. בנכם ז"ל היה חייל מצטיין, נעים הליכות ואהוב על חבריו ועל מפקדיו כאחד. בשמי ובשם כל חיילי היחידה אני משתתף בצערכם העמוק ומקווה כי נזכה לשלום אמת במהרה".