בת ציפורה ואליהו. נולדה ביום ו' בחשוון תשל"ח (18.10.1977) בבית החולים "העמק" בעפולה. בת בכורה במשפחה אוהבת, חמה ומפנקת, אחות לשחר, דקל ומתן. ליאת היתה קשורה מאוד לביתה ולמשפחתה. ימי ילדותה ונעוריה עברו עליה בנצרת עילית, שם החלה את מסלול לימודיה בבית-הספר היסודי "גולן" וסיימה אותם בהצלחה רבה במגמת מזרחנות, בבית-הספר התיכון "משה שרת". ליאת היתה נמרצת ופעילה ובילדותה השתתפה בחוגים לרקמה, ג'אז, בלט, ספורט ושחייה. בכיתה ז' החלה את פעילותה בתנועת "הצופים" ובמתנ"ס. ילדה מיוחדת במינה, חרוצה, טובת לב וחבר'מנית, שאהבה חברה והיתה מוקפת כל העת בחברים רבים, מקשיבה, תומכת ועוזרת לכולם; תכונה זו באה לביטוי בטיפולה המסור בילד בגן. בתום לימודיה, הגשימה את חלומה הגדול כשהצטרפה אל קהיליית המודיעין בצה"ל, במחצית פברואר 1996. ליאת יצאה לקורס מודיעין, קורס קשה, שהתפרס על חצי שנה. לכל אורך הקורס שפעה שמחת חיים ואופטימיות שהקרינו על סובביה וסייעו למספר חניכים לסיים את הקורס. ליאת סיימה את הקורס בציונים גבוהים, גילתה מוטיבציה רבה ואהבה מאוד את פעילותה הצבאית. מפקד היחידה בה שירתה צפה לה עתיד מבטיח, בשל בגרותה הנפשית וחוכמתה, וסיפר כי השקיעה רבות בתחום המקצועי, היתה פעילה בתחום החברתי, ואהודה ומקובלת על מפקדיה וחבריה. ליאת היתה בחורה יפה, בעלת שיער ארוך, עיניים יפות וגוף יפה, מושלמת – פנימית וחיצונית. חייכנית וצחקנית, ונכונה לתת מעצמה בכל עת, ותמיד בשמחה. מלאת חיות ושמחת נעורים, אהבה לחיות ולבלות ותמיד קרן ממנה אושר וזוהר. ליאת לא הספיקה לטעום את טעם החיים, וביום י"ז באב תשנ"ו (2.8.1996) נהרגה ליאת בתאונת דרכים, שאירעה סמוך לצומת פורדיס. בת תשע עשרה היתה בנופלה. באותה תאונה נהרגו גם רב"ט גלית גרובר ורב"ט ליאת בן-ישי, שלושתן מנצרת עילית, ושלושתן היו בדרכן לחופשה, לאחר סיום הקורס ולפני כניסתן לתפקידן החדש. ליאת הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנצרת עילית. השאירה אחריה הורים ושלושה אחים. לאחר נפילתה נולדה אחותה – אור, אותה לא זכתה להכיר. לאחר נפילתה הועלתה ליאת לדרגת רב"ט. ליאת תיזכר כילדה ונערה ששמחת החיים, החן, היופי והאושר שהקרינה, השפיעו על סובביה. פרח מקסים שנקטף. חבריה נפרדו ממנה במילים אלה: "איך קטפו אותך, השמים,/ ילדה יפת פנים? / מחפש אותך אולי את כאן,/ יושבת, חושבת על דברים./ איך קטפו אותך כמו פרח,/ שעוד לא הוציא עלים? / ימים עוברים ואת מתרחקת/ אל תוך העננים./ מחכים, אולי תשובי אל החיים./.. איך לקחו אותך מאתנו,/ ילדה יפת פנים,/ לקחו אותך בלי שנפרדנו,/ רק השאירו כאב וסימנים./ עכשיו, כולנו כאן יושבים,/ נזכרים וכל כך מתגעגעים,/ לילדה יפת הפנים".
