בן ג'נט ומרדכי. נולד ביום י"ג בניסן תשמ"א (17.4.1981) בנתניה. אח לשרון ולכרמית. עמית גדל והתחנך בנתניה, למד בבית-הספר היסודי 'בן-גוריון' ובבית-הספר התיכון 'אורט יד ליבוביץ', במגמת חשמל ואלקטרוניקה. כשסיים כיתה י"ב דחה את גיוסו, ובמסגרת העתודה הטכנולוגית המשיך לשנת לימודים מקצועיים בכיתה י"ג במכללת 'הרמלין' בנתניה והוסמך כטכנאי. מגיל צעיר מאוד אהב עמית לשחק בצעצועי מכוניות, ומשבגר היה לחובב מכוניות ואופנועים. הוא קרא בקביעות את כתב-העת 'אוטו', וכה טוב הכיר מכוניות, שדי היה להראות לו בורג, והוא ידע לאיזה רכב הוא שייך. חלומו הגדול של עמית היה לרכוש אופנוע כבד, ולטייל איתו. מספר מורה שלו מבית-הספר התיכון: "עמית היה נער יפה תואר ותמים. מחייך את אותו חיוך ממזרי האומר 'טוב לי'. תמיד עושה רק מה שנראה לך כחשוב, ולאו-דווקא מה שנראה לנו כחשוב. חולם על מכוניות, אופנועים ואופנועי ים, ואפילו על עתיד כנהג מכוניות מירוץ." עמית גדל והיה לצעיר נבון ופיקח, שהבין וקלט מהר מאוד כל דבר. בזכות הידע הרב שהיה לו בתחומים שונים זכה לכינוי 'אוניברסיטה מהלכת'. הוא אהב את החיים, אהב לצחוק ולהצחיק אך גם ידע להתייחס בכבוד וברצינות לכל אדם ואדם. הוא אהב מאוד את הטבע ונופיו, ובייחוד אהב לצפות בשקיעת השמש. מדי פעם היה עומד קרוב לים, בעירו נתניה, וצופה בשקיעת השמש אל האופק. חבריו לצבא זוכרים איך היה נוהג להעיר אותם מוקדם בבוקר, כדי שייהנו איתו מצפייה בזריחה. עמית אהב ספורט, הרבה לעסוק בקרב מגע ובפיתוח גוף. הוא התאמן באופן קבוע במכון כושר, ובנה את גופו לתפארת. בשעות הפנאי אהב לשחק כדורגל. בחודש יולי 1999 התגייס עמית לצה"ל. הוא שובץ לחיל-האוויר, ולמד בבית-הספר הטכני בחיפה במגמת חשמל ואלקטרוניקה. עמית השתייך לקבוצת איכות, המטפלת ומתחזקת את מיטב מטוסי החיל ומערכותיו ונמצאת בחזית הקדמה הטכנולוגית. הוא התבלט כחייל שקדן ודייקן, ביצע כל מטלה ומשימה ביסודיות, חריצות, סבלנות והתמדה, מתוך רצון אמיתי לעזור ככל יכולתו. ביום ט"ו בחשוון תשס"א (13.11.2000) נפל עמית בפעילות מבצעית באזור עפרה. הוא נסע עם חיילים נוספים באוטובוס למשימה של אבטחת יישובים, ונהרג מירי מחבלים אל האוטובוס. בן תשע-עשרה היה עמית בנופלו. לאחר מותו הועלה לדרגת רב"ט. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בנתניה. הותיר אחריו הורים ושתי אחיות. הוריו של עמית הנציחו את זכרו בהקמת פינת מחשב בספריית מכללת 'הרמלין', שבה למד. בכיתוב האישי על מצבתו של עמית נחקק, על פי אותיות שמו:"עולם מלא יופי תבונה. הינך מעבר למוכר, תישאר בליבנו לעד." מפקד היחידה, סא"ל עובד, כותב: "…עמית שירת כחניך בקורס בבית-הספר למקצועות טכניים בחיל-האוויר. עמית ניחן בשקט נפשי, יופי פנימי, סבלנות והתמדה. הוא הפגין חריצות רבה, אשר באה לידי ביטוי ביכולת עמידה בזמנים, ובביצוע המשימות שהוטלו עליו על הצד הטוב ביותר. עמית, אשר העריך נופים וטבע, הקפיד להשכים קום כדי לצפות ביופיה של הזריחה. אותן שעות מול הנוף היוו את מקור כוחו ועוצמתו. עמית שאף לשרת בחיל-האוויר והתעקש להתמיד בדרך שבחר בה, כאשר הוא חותר לסיום הקורס, תוך הפגנת רצינות רבה בלימודיו. איבדנו את עמית בדרכו לביצוע משימה המבטאת נתינה ואהבת המולדת…" שיר שכתב לזיכרו משה, מפקדו הישיר: "מנתניה הוא הגיע/ אהב לראות את השחר מפציע/ קם בבוקר בארבע/ כדי לראות את הזריחה.// דיוק זה שם דבר/ לא קיים מאוחר/ כמה שזה מוזר/ יחסית אליו "יקה" מפוזר.// בעל ידע מופלא/ כל מכונית על בוריה/ מגלגל זיזים וארכובה/ מצילינדר ועד לבוכנה.// באיזה מצב הטורים עולים/ מתי את הגז מאיצים/ האם המצמד שחוק/ או צינור הפליטה כבר סדוק.// ביום שיצא למשימה/ בבוקר את חבריו העיר משינה/ ציוד להעמיס מיהר/ שהרי אסור לאחר.// אזכור אותך תמיד/ כה גבוה ויפה עמית/ השקט וקור הרוח/ אותך לא ניתן לשכוח." ארז ואלי, חבריו לקורס בקרת ירי, כותבים: "…את מוכנותו לעזור ולסייע לא הסתיר, בין אם זה היה במבחנים או בלימודי הקורס ובכלל. שיתף את כולם בידע הנרחב שלו במכוניות, לא היתה שאלה שהוא לא ידע לענות עליה. לא נשכח את אהבתו לצפייה בנוף. בין אם זה היה ב-7 בערב או ב-3 לפנות בוקר היה יוצא עמית למרפסת בקומה השישית במגורי הבסיס הטכני בחיפה וצופה שעות ארוכות על העיר מבלי לשים לב לשעון ובכך הראה את אהבתו ליופייה של הארץ. עמית לא התלונן אף פעם על השירות הצבאי, למרות שהיו לו מגבלות רפואיות, (שהסתיר), נלחם כדי לצאת לאבט"ש, למרות שאמרו לו שהוא לא חייב לצאת. עמית היה נחוש לעשות את תפקידו בצורה הטובה ביותר ואהב את הצבא. ניתן היה לראות זאת בימים שבהם חזרנו מהבית לבסיס והיינו יכולים לבוא עד השעה 10 בבוקר, ואילו עמית כבר בשעה 8 היה על מדי ב' בבסיס…" מתוך דברי ההספד של מנהל בית-הספר התיכון, א' רומם: "שוב ושוב אנו מביטים בספר המחזור של בית-ספרנו, 'אורט יד ליבוביץ', ועינינו מסרבות להאמין. בתמונה אופטימית למרגלות עץ עתיק בחצר בית-הספר כורע עמית, עלם חמודות, בוגר מחזור מ"ח, כפי שהכרנו אותו: חיוך עדין, שיער ארוך, מבט מופנה קדימה… אני אישית לימדתי את עמית, ואני רואה אותו היטב בעיני רוחי יושב בקצה הכיתה מצד שמאל. נער שקט, אדיב ומנומס… דברים רבים ידע עמית ודברים רבים תיכנן. הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה להיות. רק דבר אחד הוא לא ידע, לדאבון הלב: שעתידו זה יהיה קצר כל כך…" אורי, שהיה מחנכו של עמית, כותב: "עמית כתלמיד וכעמית. את עמית הכרתי בכיתה י'. הייתי מחנך הכיתה. עמית התיישב בצד, ליד הקיר. זו לא רק הצניעות, שהיתה תכונה בולטת אצלו. זה הרצון לא להיות במרכז העניינים. לא להיות ב'פוקוס' של המורים. חשבתי שעמית הוא אחד מהלא-רציניים. הוא לא השקיע יותר מדי בלימודים, כי זו הדרך שבחר בה. ניסיתי לדבר על ליבו. עמית, אתה מסוגל ליותר… תמיד חייך במין חיוך מבויש ואמר שישתדל. אז לא הבנתי את הראש שלו. הוא בכלל לא התכוון למה שאני חשבתי שהוא מתכוון. הוא התכוון שישתדל שאנחנו המורים, המרובעים, נחשוב שהוא משתדל. ואמנם תמיד ידע בתקופות חשובות, לעשות את מה שנדרש, כדי לצאת מה'פוקוס' ואחר- כך לחזור לעולמות שלו. רק כשחזרנו להיפגש בכיתה י"ג, הבנתי עד כמה טעיתי. עמית נתן לנו המורים לחשוב מה שנרצה. זה לא הטריד אותו בכלל. היו לו ההנאות שלו. המחשבות שלו. העיסוקים שלו. סדרי העדיפויות שלו. רק לאחר שנפרדנו ממנו, הבנתי איזה פרח נדיר פרח בשדותינו. כששמעתי את החברים מספרים על עמית, הבנתי שהפסדתי חוויה אמיתית, שחוו הם, כחבריו." מרדכי, מחנכו של עמית, כותב: "בחור גבה קומה, בעל רעמת שיער, יפה להפליא. מצטיין בלימודים במקצועות שאהב. תמיד מחייך, תמיד מוקף בהרבה חברים. חדוות החיים – תכונה בולטת אצלו. תמיד ידע מה הוא רוצה – אופנוע להגיע איתו לבית-הספר. תמיד ידע להפתיע, הרפתקן מלידה…" שמעון, שכנו של עמית, כותב: "…עמית היה ילד יוצא דופן. כבן שנולד אחרי שתי בנות, היה צפוי באופן טבעי שיהיה מפונק, אך לא כך היה. בשכלו היה עמית מפותח מיתר בני גילו. תפישתו הטכנית היתה מעולה וגישתו החברתית והמוסרית היתה אחראית ובוגרת. עם התבגרותו הפך עמית להיות עלם נאה ומיוחד הן במראהו והן בהתייחסותו לסביבה…" ארז חברו כותב: "…היית עולם מלא של תהיות, רצונות, אהבות, שובבות וקסם ומצד שני היית עדיין ילד פרח, שובה לב שעוד יכל לפרוח להמון כיוונים, ולנו לא תהייה ההזדמנות לראות את זה קורה. לו רק היית פה איתנו היום מתפתח יחד אתנו והיינו ממשיכים ליהנות ממך. באמת היית מתנה אבל המתנה נלקחה באכזריות…" מתוך דברי אביו, מרדכי, בערב יום הזיכרון: "…שנתיים וחצי עברו מאז איבדתי את בני והכאב לא עוזב, אני יודע שחייבים להמשיך למען בני משפחתי: אשתי, ילדי ונכדי. אבל אני מתגעגע אליך ילד שלי. למבט המחייך, לצחוק המתגלגל המהדהד בחדרי הבית, אפילו למריבות הקולניות ולעקשנות הביישנית האופיינית שלך. אני מוצא עצמי לעתים תכופות מדבר אל האבן. מהיום בו איבדתי את בני אני פועל ללא לאות ובכל דרך להנציח את זכרו ולמלא לו במעט את מקומו…"
