זנד, ישראל (“זוניו”)

בן שמואל וחיה. נולד ביום ד' באב תרצ"ד (16.7.1934) בכפר פלקו שבבוקובינה (רומניה) ולמד בבית הספר היסודי בכפר. בנעוריו עבר את כל מדורי הגיהנום במחנות הריכוז של הנאצים. בשנת 1947 הצליחה המשפחה לצאת מגיא ההריגה ועלתה לארץ. וכמעפילים הוחזקו שנה תמימה בקפריסין, ולבסוף, בשנת 1948, הגיעו לחוף המקווה. בארץ למד ישראל בבית הספר היסודי "תחכמוני" ובבית הספר המקצועי התיכון בחדרה, והתמחה במכונאות אצל האחים קליין. ישראל גויס לצה"ל במחצית מאי 1955, הוצב לחיל התותחנים והתחבב מאוד על מפקדיו ועל חבריו לשירות. הוא מילא תפקיד של סמל-רכב ומפקדיו ביקשוהו להתנדב לצבא הקבע. מתחילה סירב אך אחרי כן ניאות, חתם לשנה ויצא לקורס סמלים קרביים. ישראל השתתף במערכת סיני ובשנת 1958 השתחרר מצה"ל. הוא התחיל לעבוד כמכונאי ולאחר שנשא לו אישה הפך להיות עצמאי בעבודה בעסקי רכב. הוא היה בעל ואב למופת, מסור ואוהב. הוא אהב את ילדיו אהבת נפש והתמסר לגידולם ולטיפוחם בנאמנות ובהקרבה. הוא היה סמל העדינות וחביב על הכל. בטוב לבו היה עוזר לשכניו בכל אשר פנו אליו. כל אימת שקראו לו היה יוצא למילואים ביחידת שריון, שבה שירת כקצין-רכב. לפני מלחמת ששת הימים נקרא לשירות מילואים ובמלחמה עבר עם יחידתו את הדרך מן הקסטל דרך שייך עבדול-עזיז, גבעת התחמושת, שועפט ויריחו. אחרי המלחמה לא הרפו ממנו מפקדיו וביקשוהו לשוב ולהתנדב לשירות בצבא הקבע והוא חזר לשרת בחיל השריון כמפקד מחנה בדרגת רס"ר. הוא היה אהוב על מפקדיו ועל פקודיו שהעריכוהו מאוד, כי היה אב ובעל לב מבין ומתחשב בכל חייל. כעבור שנה בערך ביקשוהו שיעבור קורס קצינים. הוא עבר לפני כן את הקורס המכין ובקורס הקצינים עצמו הצטיין בכשרונותיו ובנוהגו עם הקצינים הצעירים ממנו בהרבה. חבריו לקורס הקצינים מספרים עליו: "הוא יכול היה להיות אבא של כולנו, הן בגיל והן באהבה ובמסירות. הוא התחבב על כולנו – על הצוערים ועל המדריכים כאחד. על אף הקשיים שהתקשה מבחינה גופנית לא חסך מעצמו מאמץ. הוא שאף תמיד לטוב ביותר וניסה להוכיח את עצמו כצוער מן השורה ולא כרס"ר ותיק". ביום כ"ט בסיון תשכ"ט (15.6.1969), עשרה ימים לפני גמר הקורס, נפל בעת מילוי תפקידו. הניח אישה ושני ילדים. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול. את דרגת הסגן, קיבל בנו רונן בביתו במעמד קצינים בכירים. במכתב תנחומים לאשתו אביבה כתב מפקדו הישיר: "הכרתי את ישראל עוד מימי שירותו כאיש מילואים בחטיבה, החל משנת 1962 ולאחר מכן עם גיוסו לצבא הקבע – תוך קשרי עבודה ויחסי ידידות קרובים. ישראל הצטיין בכל התפקידים שמילא, בהישגים הגבוהים שאליהם הגיע, תוך גילוי כישרון, מסירות ואחריות ואוירת עבודה טובה וחביבה, שהשרה על כל הבאים אתו במגע. יודע היה להתרכז בעיקר ולהבין תמיד את הנדרש ממנו ולהביא את אנשיו לביצוע חלקם תוך בת צחוק על פניו המלבבים. תפקידו האחרון בחטיבה לא היה מן הקלים והפשוטים אך הוא עמד בו בכבוד למרות כל הקשיים. צאתו לקורס הקצינים ולהכנה שקדמה לו, העידו אף הם על אופיו המוצק ועל יכולתו להתגבר על כל הקשיים כדי להגיע למטרה שהועיד לעצמו".