זמיר (סולובייצ’ק), אריה

אריה, בן חוה ודב סולובייצ'ק, מניצולי-השואה, נולד ביום ט"ו בחשון תשי"א (26.10.1950) בלודז' שבפולין, ועלה ארצה עם אמו בשנת 1955. לאחר שהיה נתון לחינוכה של אמו, מורה במקצועה, למד בבית-הספר היסודי "גאולים" בחולון, המשיך את לימודיו בבית-הספר המקצועי למינהל ולמסחר בחולון והוסמך כמנהל-חשבונות. אריה שאף בעיקר ללמוד מקצוע, משום האחריות והתודעה למשפחתו, ומשום שידע, כי עול הפרנסה יפול עליו מוקדם מן המקובל. לפיכך העדיף השתלמות מקצועית על-פני הלימודים הרגילים. הוא היה חרוץ ושקדן, הרבה בקריאה ובלימוד והקדיש לילות רבים כדי להתכונן לכניסה למכללה, כהכנה ללימוד מקצועו – ראיית-חשבון. הוא היה חבר בתנועת "הצופים" והרבה לעסוק בספורט, ובמיוחד בכדורגל, בכדורסל ובטניס. כן הקדיש הרבה מזמנו לטיולים ברחבי-הארץ. אריה היה רציני בכל מעשיו ובגישתו לחיים, והיה מסור מאוד לאמו. הוא הרבה לדאוג לה ולכל צרכיה, ונשא בעול חובות הבית כבר מגיל צעיר. אריה גויס לצה"ל בתחילת פברואר 1969 והוצב לחיל המשטרה הצבאית. לאחר סיום הטירונות השלים קורס שוטרים צבאיים והשתלם בקורס לסמלי המשטרה הצבאית. משסיים הוענקה לו דרגת רב"ט והוא נשלח לקדום באזור השומרון. הוא היה חייל מסור וחבר-למופת, ועל-אף ההקפדה שדרש תפקידו נהג תכופות בדרכי-נועם והתחשבות בזולת. כל מי שהכירו אהבו. לאחר שחרורו מהשירות הסדיר היה נקרא לתקופות של שירות-מילואים. הוא השתדל תמיד שלא להדאיג את אמו ובעיצומה של מלחמת יום-הכיפורים שלח לה תכופות גלויות ומכתבים כדי להרגיעה. ביום כ"ז בתשרי תשל"ד (22.10.1973) ניצב אריה על משמרתו בהכוונת תנועת-הכוחות על הגשר שהקים צה"ל מעל תעלת סואץ. הוא המשיך במילוי משימתו תחת הפגזה כבדה עד שנפגע ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין האזרחי בחולון. השאיר אחריו הורים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. במכתב-תנחומים להוריו כתב מפקדו: "אריה מילא את תפקידו במסירות עד לרגעיו האחרונים ולא נטש את משמרתו על אף ההפגזה הכבדה". המחלקה להנצחת החייל במשרד הביטחון נטעה לזכרו עץ ביער-המגינים של קרן-קיימת לישראל, "יער בר-כוכבא", בירושלים.