זמיר (הנדורגר), אהרון

אהרון, בן פועה ופישל (אפרים), נולד ביום י"ח בתשרי תש"ז (13.10.1946) בחדרה. הוא למד בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון בקיבוץ גבעת-חיים מאוחד. אהרון היה תלמיד שקדן, מתמיד ומעמיק, והיה אהוב על חבריו. הוא נמנה עם חטיבת בני הקיבוץ של הנוער העובד והלומד. אהרון גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1965 והוצב לחיל השריון. לאחר סיום הטירונות השתלם בקורס למפקדי טנקים, בקורס לקצינים ובקורס לקציני שריון. לאחר שנפצע בברכו ונותח, ביקשו רופאיו להפחית מן הפרופיל הרפואי שלו, אך הוא התנגד בכל תוקף והצליח להעביר את רוע הגזרה. הוא היה אחראי ומסור לתפקידו ודאג לפקודיו. אמנם לא הקפיד על גינוני משמעת, אך דרש ביצוע מדויק. מפקדו כתב עליו בחוות דעתו: "הוא בעל הבנה, בעל תפיסה טובה וכושר ארגון". חודשים אחדים נמנה עם המשרתים בצבא הקבע. על השתתפותו במלחמה בשנת 1967 הוענק לו "אות מלחמת ששת הימים". לאחר שהשתחרר מן השירות הצבאי הסדיר, היה חסר מנוחה. שוב לא רצה לשבת בשלווה במשק הגדול והמבוסס, הדואג לכל מחסור. לכן הצטרף לקיבוץ עין-זיוון והיה מראשוני המתיישבים במקום. מחשבה רבה ומרץ רב הקדיש ליישוב הצעיר ובעיקר לענף גן-הירק, ועשה ככל שיכול לשפר וליעל את הענף. הוא היה אחראי לקליטת מתנדבים במשק, ותקופה מסוימת היה המא"ז בקיבוץ ומרכז ענף הבניין. בשני התפקידים גם יחד הצטיין ברצינותו, באחריותו ובמחשבתו המעמיקה. אך יצר החיפוש אחרי החדש והשונה לא הרפה ממנו. הוא התכונן לצאת לטיול בחוץ לארץ, ומשום כך עזב את המשק ועבד כאיש ביטחון, כדי לצבור כסף. אך אנשי עין-זיוון ביקשוהו לחזור ולסייע בעבודת הקיבוץ, והוא דחה את נסיעתו וחזר למשק. אהרון היה בעל ביטחון עצמי ובעל רצון לעשות ולפעול. לוחם אמיץ היה למען כל עניין שנראה לו צודק, וטרח הרבה להסביר ולשכנע בצדקת מעשיו. מרדן היה ועקשן, שאפתן ושתלטן, בעל אופי חזק ועומד על דעתו, ולא היה נכון להתפשר כהוא זה בכל הקשור בנטיותיו, בדעותיו ובהחלטותיו. הוא היה ביקורתי ומורד במוסכמות. תמיד חיפש לו דרך לשנות את פני המציאות, התלבט הרבה ותהה על המשך דרכו, וחזר ובחן עצמו כפעם בפעם. הוא היה גלוי לב, איש אמת שביקורתו כנה. נבון היה ותפיסתו מהירה, שוקל כל דעה בכוונה רבה. במלחמת יום-הכיפורים השתתף אהרון בקרבות הבלימה והפריצה נגד המצרים בחזית סיני. על שאירע באחד מימי הקרבות מספר חברו: "לאחר קרב עם חיילי קומנדו מצרים, קיבלו אנשי היחידה הוראה לירות בכל דמות שתתגלה להם. אהרון, בעומדו בתצפית, הבחין בחייל פצוע המנופף בידו, והודיע על כך במכשיר הקשר. מפקד הפלוגה הורה לירות. אהרון סירב ומפקדו הזהירו שהוא עלול לסכן את חייו. שני כלי-רכב יצאו לחלץ את הפצוע. אחד מכלי הרכב עלה על מוקש, אך אנשיו ניצלו בנס. כשקרבו אל הפצוע נתברר שהוא חייל ישראלי". ביום כ"ג בתשרי תשל"ד (19.10.1973) נפל אהרון בקרב שהתחולל מדרום-מזרח לאיסמעיליה לא הרחק מהאגם המר הגדול. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בגבעת-חיים מאוחד. השאיר אחריו אם, אח ואחות. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "הייתה בו בגרות טבעית וקור-רוח. תמיד היה רגוע ובוטח בעצמו, וידע לעודד את חבריו".