בתם של ורדית וחיים, מוותיקי נס ציונה. נולדה בבאר שבע ביום ד' בניסן תשמ"ה (25.3.1985). בואה של דנה לעולם שנים רבות כל כך לאחר אחיותיה – מאי בת התשע ושירה בת האחת-עשרה – הציבהּ במוקד תשומת הלב לא רק של בני המשפחה הקרובה והמורחבת, אלא גם של החברים, ולמעשה, הייתה בת הזקונים של כולם. "זה היה באביב כשבאת אל העולם," כתבה חיה לחמן, חברת המשפחה, "והוא חיבק אותך מיד בחום ובאהבה. וכמה הולם היה זה, שתבואי אלינו באביב, צבעונית שכמותך ונהדרת. כולך זוהר, פריחה ולבלוב. ניחנת בכל מה שהלב עשוי לבקש: תבונה, קסם, יופי מסחרר. אך יותר מכול – אהבה לאנשים, אהבה ללא גבול." את שנות חייה הראשונות עשתה דנה בנגב, ועלתה לכיתה א' בבית הספר היסודי "עומרים" שבעומר. מששבה המשפחה לכור מחצבתה נס ציונה, נכנסה דנה לכיתה ד' בבית הספר היסודי "אשכול", ומשם המשיכה לחטיבת הביניים על שם גולדה מאיר. את לימודיה סיימה בהצלחה בבית הספר התיכון "בן-גוריון". דנה התבלטה בשמחת החיים שלה, והתאפיינה יותר מכול בחיבור המשמעותי שהיה לה עם בני האדם. דנה הַרגישה, העדינה, המודעת, הקשובה, ידעה להתחבר לכולם, ולגעת בנפשו של כל אחד. עוד כשהייתה בכיתה ו', בשנת 1997, ניכרה רגישותה יוצאת הדופן במכתב שכתבה להוריו של סמל שחר רוזנברג, בן נס ציונה, שנספה ב"אסון המסוקים" בשאר ישוב. "קרה אסון," כתבה להם, "אסון גדול, ושחר כבר איננו. בגלל שני מסוקים, שעשו טעות אנוש, איבדנו את שחר! אינני מכירה אותו טוב כמוכם, אך אני יודעת שהתאמץ בשבילנו … כששמעתי את הבשורה הזדעזעתי, פחדתי והייתי המומה. חשבתי על המשפחות השכולות אשר איבדו את בניהן. … ועכשיו אני בוכה וכולנו בוכים… משתתפת בצערכם המר והרב." החברים היו הדבר החשוב ביותר בחייה של דנה, ומקור הכוח והמשמעות. "דנה של כולם" הייתה מוקפת אהבה כל העת, והגשימה את ייעודה כשליחת האור והיופי שבעולם – היא היטיבה לעשות זאת בדרכה הבלתי אמצעית. היו לדנה חברים בלי סוף, והיא הצליחה לטפח קשרי רעות אמיצים גם עם מבוגרים רבים, ידידי הוריה והורים של ידידיה… "דנה שלנו," כתבה אחת מהם, "הילכת קסם על אנשים והם נשבו בקסמייך. שותפה לכל התכנסות – מהדסת בין האנשים, סקרנית ומאירת פנים, גומעת את העולם מסביבך בעוצמה אין קץ…" על אף גילה הצעיר, שימשה דנה לא רק חברה, אלא גם סלע להישען עליו, מישהו שאפשר להיפתח בפניו, לחלוק עימו, ובכל אחד הותירה משהו מעצמה. את חיבוטי הנפש ואת רגשותיה העמוקים ביטאה דנה בשירים רבים שכתבה, ובהם העלתה הרהורים ומחשבות – על החיים, על המוות – ועל מה שביניהם. השירים גם היו דרך נוספת של דנה להביע אהבה, תמיכה והזדהות. דוגמה לכך היא השיר שכתבה לעידן, קרוב משפחתה וחבר לכיתה, שאיבד את אמו כשהיה בן שש-עשרה: "אני מסתכלת עליו / ורואה את הכאב בעיניים / ואני שמה אותי באותו המצב / ופתאום הכאב הוא פי שניים // הוא אומר שהיא יפה כל כך / והוא אומר שזה בלתי נסלח / כי לאבד את אימא זה קשה מדי לחשוב / ואי אפשר לחשוב קדימה, / כי זה עלול לכאוב // וכשהוא מסתכל על אבא / שנשאר לבד אחרי כל השנים / אני ביחד איתו חשה / את הכאב על שני האחים הקטנים / אז שמישהו יסביר לו כדי שיבין את המצב / איך לוקחים פתאום את אימא, / וממשיכים לחיות עכשיו?" שיר נוסף שכתבה: "עיניים בוהות בחלון של זכוכית / וילדה עם צמות מנסה להצחיק / ומבעד לחושך גלים של כאב / עננים של עשן מכסים את הלב // בלילה בים הנצנוץ והמים / ולא צריך לדבר כי את הכול אומרות העיניים // ורעש שבא מכיוון די רחוק / עשה לו קצת שקט, גרם לו לשתוק / ומעבר לאופק כוכב של תקווה / הפך את הלילה לליל אהבה // כי כשלילה בים, יש נצנוץ ויש מים / אז לא צריך לדבר, כי את הכול אומרות העיניים". פרט לכתיבה אהבה דנה גם לשיר, והפליאה לעשות זאת – "בחורה עם חיוך מקסים וקול זהב שהתאימו באופן טבעי ללב הענק שלה," כך נאמר עליה. משך שנים נהג אביה של דנה, מנכ"ל "ויצו", לקחתה לכפר הנוער "הדסים", שם התוודעה דנה לקבוצת כדורסל הבנות של בית הספר, והפכה לאוהדת מספר אחת שלה. היא התאהבה כל כך במשחק, שהחלה להצטרף בקביעות לאביה, אוהד "שרוף" של "מכבי תל אביב", ולהגיע עמו למשחקים. רגע מרגש בחייה היה המפגש עם רלף קליין, המאמן האגדי של "מכבי", שאימן במשך כעשור את קבוצת "ויצו הדסים". בשדה התעופה, בדרך לגמר ה"פיינל פור" של ה"יורוליג" שהתקיים אז בפריז, פגשה דנה את רלף, ואף שלא הכירה אותו, ניגשה אליו, ומיד כבשה את ליבו… הרושם שהותירה בו היה כה עז, עד כי לאחר נפילתה, החליט רלף בעצה אחת עם ארז דגן, מאמן "ויצו הדסים" ויד ימינו להציע להנהלת ויצו העולמית, לקרוא לקבוצה על שמה של דנה, לשמחת כולם ההנהלה הסכימה. דנה הייתה קשורה מאוד להוריה ולאחיותיה הגדולות, וידעה להעריך את שעשו למענה. לאחר האירוע החגיגי שארגנו לה לרגל יום הולדתה השמונה-עשר, כתבה דנה מכתב תודה נרגש: "… לפני כמה ימים איחל לי מישהו שאגיע לאושר הנכסף והמבוקש. אני חושבת שהגעתי, הגעתי אליו בהבנה איזו משפחה מדהימה ואוהבת יש לי וברצון לאחל לכל יצור שחי ב'עולם הלא קל' הזה, משפחה כמו שלי…" ב-1.10.2003 התגייסה דנה לחיל המודיעין, ושירתה כרכזת כוח אדם. גם כאן, בדרכה המיוחדת, מתוך מסירות והתמסרות מלאה, שמה לה דנה למטרה לתמוך בחיילים ששידרו מצוקה, ומיד החלה לאסוף סביבה אנשים שחשה כי זקוקים לה. דנה התחבבה על כל שוכני הבסיס, רכשה במהירות את אמון המפקדים ואת הערכתם, ואף קיבלה על עצמה אחריות לארגון המסיבות והאירועים החברתיים. אין כמו מכתב הפרידה שכתבה דנה לאחד המפקדים, סגן-אלוף יובל סקורצרו, שפרש סמוך להגעתה ליחידה, כדי להמחיש את ייחודה: דנה הצליחה לזהות ולתאר במדויק את קווי אישיותו לאחר שבועיים בלבד של היכרות! "… רק שבועיים ביחידה וכבר הספקתי להבין," כתבה לו, "שהגעתי ליחידה קצת מאוחר מדי. … לעיתים, כל הדרוש הוא מבט חטוף ומסביר פנים, משפט קצר המביע התעניינות או אפילו סתם הבעה רגועה ומרגיעה … לעיתים, כל אלו מספיקים בכדי להבין את גודל ההחמצה, ובכדי להבין שבתוך כל אלו חבויה אישיות גדולה ומרתקת…" לאחר נפילתה, כתב יובל למשפחתה: "… הימים הספורים שדנה הייתה תחת פיקודי הספיקו לי לזהות את האיכות הנדירה שבילדה, את הפוטנציאל האדיר שטמון בה, וכמה שפר מזלה של היחידה שדנה היא זו שתטפל במשאב החשוב ביותר בארגון והוא המשאב האנושי. מכתבה יישאר איתי לעד כזיכרון יקר מחיילת מדהימה." רב-טוראי דנה זמורסקי נפלה בעת שירותה ביום י"ב בניסן תשס"ד (3.4.2004), בתאונת דרכים מחרידה וחסרת כל היגיון שהתרחשה קרוב כל כך לביתה. בשעת לילה מאוחרת, בתום בילוי, עשתה דנה את דרכה הביתה, במכונית של ידיד. בהגיעם למחלף גן רווה שעל כביש החוף נתקע הרכב, והם התקשרו לאמו של הידיד, בבקשה שתבוא לחלצם. בינתיים חלפה במקום ידידה שזיהתה את דנה והציעה לה טרמפ, אך דנה האחראית והנאמנה הודתה לה, והעדיפה להמתין בסבלנות עם ידידהּ. לכשהגיעה אמו, נעמדו השלושה לצד המכוניות, ובדקו מה אירע לרכב. לפתע הגיח רכב אחר שנהגו הצעיר איבד את השליטה, החליק וזגזג, ופגע בדנה ובאמו של החבר. דנה נהרגה במקום. אמו של הידיד, נפצעה בינוני. דנה נקטפה בראשית עלומיה, והיא רק תשע-עשרה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי שבנס ציונה. הותירה הורים ושתי אחיות. "ואיך אחזור לבד," כתבה שנים ספורות קודם למותה הטרגי, כמו ניבאה באופן מצמרר את סופהּ, "ולמה רק אני / עוזבת ת'מצעד / ואם תראה אותי / בדרך משונה / אז אל תבכה אליי / כי אין לי כוונה / אז חושך והזמן עובר / ואין לך עם מי לדבר // בין פחד לשמחה / וקלות חיים נמשכת / אני עומדת בודדה / לאן אוכל ללכת? // ואולי מהתחלה הכול היה טעות / ואולי אני בעצם / בובה תלויה על חוט / אבנים מקיפות / ושקט גדול / וילדים שרצים מספרים לי הכול / וירח קטן שנזכר ואומר לי / לאן אוכל ללכת". ספד לה בן, ידיד קרוב: "את פה, אני יודע שאת פה, ואת לא מבינה מה קורה פה, כמו כולנו. … בחרת לך דרך ללכת בה ואני יודע שהדרך שלך טהורה ושלווה וגם בה הכול חי ושמח, אבל דרכנו נשארה פגומה. אַת הלב של כולם, הכפתור שמניע אותנו לשמוח, ולפתע את לא לידנו. את הנשמה הכי טובה, האוהבת, הכי נאהבת, והשיר הכי שמח שיש, בכל פינה משאירה את חותמך ומוסיפה צחקוק שגורם לי לחייך. לאורך היכרותך עם כל אדם, את חושפת אהבה, וחושפת אותה בגאווה בלי שמץ של בושה. בכל מבט את חודרת פנימה ואנו נכנעים לקסם שלך, ליופי שלך, נכנעים לליבך, כי אין מיוחדת ממך. … לא מעכלים עולם ללא נוכחותך, אז אנא, הישארי קרובה כדי שנצליח לחייך ולחוש את ליבך. לעד נתגעגע ולנצח נאהב…" ספדו לדנה גם "החברים הגדולים", חברי ההורים: "דנה לא מתה, דנה שלנו רק יְשֵׁנָה. לא – היא לא יְשֵׁנָה, היא יֶשְׁנָה. היא נוכחת. … רק את, בחיוך המקסים והצחוק המתגלגל והאור הקורן, רק את יכולת לאסוף את כולנו ערב החג שנהיה ביחד ונדע כמה חשוב לבכות, להתחבק, ולצחוק. … דנה כחולת העיניים, בהירת השיער, בשיניים הצחורות והחיוך הנצחי. … דנה, כאן איתנו, איתנו כל הזמן." חברת המשפחה, חיה לחמן: "… ראינו אותך גדלה ומתפתחת – כולך אור, חדווה ושמחת חיים. וכמה אושר גרמת לכל הסובבים אותך! וכמה אהבה הענקת וקיבלת – מלוא חופניים. הייתה לך הדרך המיוחדת רק לך להפוך כל אדם לחבר ולחברה. … אל לב כולם מצאת מסילות. דנה שלנו, קונדסית שובת לב אך גם מורדת במידה. כזו המחפשת את הנתיב המיוחד שלך. והיית אך בראשיתו של אותו חיפוש, חיפוש אחר מהות החיים ומשמעותם. … הייתה לנו דנה מיוחדת, רבת קסם וחד-פעמית. … ולעולם לא יהיה לאביב אותו זוהר. ולעולם נזכור אותך, דנה, באהבה." על מצבתה של דנה נחקקו המילים: "שמחת אנוש קטנה, חיוך אור ואהבה, שלך לנצח. הוריה של דנה מקווים ומאמינים כי חבריה הרבים הפנימו את האובדן חסר התכלית הן בגישתם לחיים, והן בדרך שבה הם נוהגים ומתנהגים על הכביש. "דנה לא הייתה מושלמת ולא השלימה את החיים, אבל חיה חיים שלמים," אומרת ורדית, וחיים מצטרף: "לחייה הייתה משמעות, גם בתרומה לקהילה, בהתנדבות, וגם ובעיקר בתרומתה לאנשים, לחברים, ולכל מי שהכיר אותה." מפעל ההנצחה המרכזי לזכרה של דנה, שיוזמו העיקרי היה רלף קליין, הוא טורניר "דנה" לכדורסל תלמידות/בנות, המתקיים מדי שנה בהיכל הספורט שבנס ציונה, ובמסגרתו מתחרות הקבוצות המובילות בליגת העל של נבחרות בתי הספר. בתום הטורניר מחלקת משפחתה של דנה שתים-עשרה מלגות על שמה – לתלמידה מקבוצת הכדורסל "ויצו דנה הדסים", לתלמידים מבתי ספר אחרים של "ויצו", ולתלמיד מתיכון "בן גוריון". האירוע זוכה לסיקור נרחב במדורי הספורט ומעורר התרגשות רבה. אביה של דנה מספר כי גם דוֹדוֹ, אלימלך "ממה" זמורסקי, שנהרג במלחמת העצמאות, הונצח במשך עשור כמעט בטורניר כדורסל שהתקיים בנס ציונה. מסביר חיים: "יש הרואים בכל הזדמנות משבר ויש הרואים בכל משבר הזדמנות – אנו בחרנו להתגבר כך על המשברים, והטורניר הוא אחת מההזדמנויות שלקחנו כדי לחזק ולהתחזק, לזכור ולהזכיר." בשנת 2009 הוקדש טורניר "דנה" החמישי גם לזכרו של רלף קליין, שהלך לעולמו באוגוסט 2008. באופן סמלי ומרגש, הסתיים הערב בזכייתה של קבוצת הבנות "ויצו דנה הדסים" במקום הראשון. "חבל שהטורניר הזה הוא לזכרה של דנה ולא עם דנה," אמרה טובה בן-דב, יושבת ראש הנהלת "ויצו" העולמית. "היא נשארה בת תשע-עשרה – יפה, צחה וברה. איזו נשמה ענקית הייתה לה, איזה רוחב לב." הוריה של דנה הדפיסו גיליון ובו פסוקי תהילים ותפילות לעילוי נשמתה, על פי ראשי התיבות של המילים "דנה נשמה". "אַת, דנה," כתבו, "ממשיכה להאיר / כמו אותה שמש רחוקה, / שגם לאחר שכבתה / מופץ אורהּ…" בשנת תש"ע (2010) התפרסם בחוברת "שיח שכולים" שמוציא ארגון "יד לבנים" שירם "דנה שלי": "דמיינתי אותך בצבעים כה רבים, / חלמתי אותך בצורות, בצלילים. // … // נעמת לי מאוד, ילדתי הקטנה / באומר, בשירה, בחיוך, בשתיקה / רציתי לגעת, לחוש, לחבק / לפתע הרגשתי בָּרֵיק. // … // שמעתי אומרים ילדתי הקטנה / שנצא לַמרחק חזקים כְּסוּפָה, / שנזכור בשמחה את מה שהיה / ואולי אז נמצא נחמה // … // ימים כה יפים מלאי אהבה / נעים בין מכאוב לתקווה, / שנדע לגעת, לחוש, לחבק / את אלה שידעו רק לתת…" דנה הותירה אחריה כמות מדהימה של מכתבים, שירים והגיגים, שנהגה לחתום עליהם בשם זְמוֹרָה. שירהּ "דברים שלא!", מתמצת את ההחמצה הגדולה שבלכתה: "מקומות רחוקים שבהם לא ביקרתי / אנשים חדשים שאותם לא הכרתי / שבילים ירוקים שבהם לא טיילתי / ושירים כה יפים שאף פעם לא שרתי // נצנוץ של כוכב שאותו לא ראיתי / ורוח הסתיו שאותה לא רציתי / סרטים ישנים שבהם לא בכיתי / ובתים הרוסים שאותם לא בניתי / בוקר יפה שבו לא התעוררתי / חלום מרוחק שאותו לא חלמתי / ירח כבוי שאותו לא הדלקתי / ואהבה חדשה שעוד לא אהבתי." שירה "כשהשקט יבוא" כמו מסכם הכול: "כשהשקט יבוא יכסה את כולם / ידבר וישתוק כמו בני האדם / והלילה ירד ויבואו הכוכבים / יתנו ויקחו כמו אנשים. // הכול יראה טיפשי ומוזר / הכול ייראה בדיוק אותו דבר / ואתה תעמוד שם אחד בין כולם / ותבין שזהו כל העולם. // כשהשקט יבוא אז אותנו יקחו / וגם הפרחים יותר לא יפרחו / ואי אפשר יהיה אפילו לנשום / להרגיש, לדבר, לראות או לחלום."
