זמבילוביץ, אליהו (מריוס)

בן לאה וד"ר ישראל, נולד ביום ד' בתמוז תרפ"ד (6.7.1924) בבוקרשט, בירת רומניה, ועם התבגרו גברה תשוקתו לעלות לארץ- ישראל. הרב הראשי של יהודי רומניה, ד"ר נימירובר, ידיד הוריו, שיבח את מסירותו ליהדות. מבר-מצווה ואילך הניח תפילין בכל יום. אליהו למד בבית-ספר עממי וסיים שש כיתות גימנסיה, אך סבל רבות בבית-הספר מהנערים הנוצריים. מגיל שש ניגן בפסנתר ולמד שלוש שנים בקונסרבטוריון. בשנת 1941 נשלח על-ידי אביו, ועל חשבונו, לארץ-ישראל במסגרת "עליית-הנוער". שלוש שנים ומחצה שימש מורה לנגינה בפסנתר בכפר-הנוער בן שמן והוסיף להשתלם בנגינה. שם קראו לו "בטהובן הקטן". מתוך תשוקה להשתלם וללמוד התפתה להצעת ידיד של אביו ועבר העירה, אך הלה הוליכו שולל והוא נאלץ לעבוד עבודה שחורה למחייתו. כשנודע להוריו על מצבו הזמינוהו לחזור, אך הוא סירב להינתק מהארץ ודרש מהוריו שיבואו אליו. ההורים ניסו לבוא, אך השלטון הבריטי לא התיר להם להיכנס לארץ ואחר-כך לא הרשה השלטון הרומני לצאת (הם הצליחו לעלות רק בשנת 1950). בכסף ששלחו לו הסתדר בחיפה ולמד מוסיקה וקומפוזיציה ובסתיו 1947 נתקבלה יצירה שכתב לביצוע ברדיו ירושלים, אך לא הגיעה לביצוע בגלל פרוץ מלחמת-העצמאות והתפרקות שירות השידור של ממשלת המנדט. אליהו התגייס לחי"ש, שירת בחטיבת "כרמלי" והשתתף בקרבות בסביבת חיפה, ובהגנת קיבוץ יחיעם במשך כל ימי המצור. אחרי פריצת המצור עוד השתתף בקרבות הגליל המערבי באזור החוף. לאחר בלימת הפלישה בעמק-הירדן נטלו כוחותינו את היוזמה ותקפו באזור הגלבוע. לאחר שנתפסה אחיזה ברכס הגלבוע תקפה חטיבת "כרמלי" בליל 3- 2 ביוני את ג'נין וכבשה את המשלטים החולשים על העיר. הצבא העיראקי, שעבר לשומרון לאחר כישלונו בעמק-הירדן, ריכז כוחותיו ותקף נגד ובלחץ התקפה זו נאלצו כוחותינו לסגת. בקרב זה נפל, ביום כ"ה באייר תש"ח (3.6.1948). ביום כ' באב תש"י (3.8.1950) הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.