זלטין, ולדימיר

בן אלה וארנסט. נולד ביום י"ג באלול תש"ל (14.9.1970), בברית המועצות. בן שני למשפחה בת שני ילדים. ולדימיר גדל, למד והתחנך בברית המועצות. סיים שתים עשרה שנות לימוד והמשיך בלימודים אקדמאיים באוניברסיטה במגמת מחשבים. בשנת 1991, כאשר היה ולדימיר בן עשרים עלה לבדו לישראל. הוא עשה זאת ממניעים אידיאולוגיים. אביו נפטר קודם לכן, אמו ואחיו נשארו בברית המועצות. בתחילת דרכו בישראל שהה ולדימיר באולפן לעברית בקיבוץ גבת, בו רכש את השפה העברית, מעט היסטוריה ותרבות של עם ישראל ולמד להכיר את אורחות החיים בקיבוץ. בחודש יוני 1992, גויס ולדימיר לראשונה לצה"ל, במסגרת העתודה האקדמית. הוא התקבל למכינה לעולים באוניברסיטת חיפה, בה למד מתמטיקה ומחשבים. לאחר שנה, בתום לימודיו, חזר לצה"ל להשלמת שירותו בצבא הסדיר. ולדימיר היה מבוגר בגילו מהמתגייסים האחרים, הוא השתלב במסלול הטירונות, עבר אותו, עמד בהצלחה בכל המטלות והוצב לחיל החימוש. הוא נבחר לצאת לקורס מפ"ט-חימוש ונשלח לשרת בגדוד תותחנים. ולדימיר היה חייל בודד בצה"ל. חבריו ליחידה סיפרו, שאהב לחיות בארץ והיה מרוצה מתנאי השירות המיוחדים שניתנו לו כחייל בודד. לדבריהם, היה ולדימיר אדם בוגר בגישתו לחיים וכך נהג במילוי חובותיו בצבא. הוא עשה את עבודתו ברמה מקצועית ובצורה מסודרת. בחור אינטליגנטי, שקט ומופנם מעט, ובעל חוש הומור. לדברי מפקדיו היה ולדימיר חייל טוב, חרוץ וממושמע. השתלב מבחינה חברתית בין החיילים והסתדר היטב עם מפקדיו. ולדימיר נהג לומר לחבריו, שלמרות קרבתו הרבה לשפה ולתרבות של ברית המועצות, רואה הוא את עתידו בישראל. הוא תכנן להעלות ארצה גם את אחיו. במסגרת זכויותיו כחייל בודד, אושרה לוולדימיר חופשה למשך שבועיים לביקור משפחתי אצל אמו ואחיו בברית המועצות, שלא ראה במשך שלוש שנים, מיום עלותו לישראל. בתחילת חודש יולי 1974, נסע לסנט פטרסבורג שבברית המועצות ונפגש עם בני משפחתו. ביום ג' באב תשנ"ד (11.7.1994), טבע ולדימיר כשרחץ בנהר. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בעיר סנט פטרסבורג. בן עשרים וארבע היה במותו. הותיר אחריו אם ואח.