בן נעמי וחיים. נולד בחיפה, ביום ב' בניסן תשל"ט (30.3.1979). אח לאדוה ואביב. את ילדותו המוקדמת בילה אוהד עם משפחתו בחיפה. הוא היה ילד שקט וביישן שלמרות הסביבה העירונית נמשך מינקותו לטבע, לאדמה ולטיולים. את ראשית חינוכו קנה אוהד בבית הספר היסודי "תל-חי" שבשכונת נווה שאנן. כשהיה בן תשע, עברה משפחתו להתגורר ביישוב הקהילתי החדש נופית (צפונית-מערבית לקריית טבעון), ואוהד עבר ללמוד בבית הספר היסודי "נופית". את דמותו המיוחדת מתארות טלי נמש ובתיה רכבי: "אוהד – ילד עם נשמה יתרה. ילד עם חיוך של תום קבוע. ילד עם פנים עליהן מפוזרים נמשים באי-סדר שובבי. ילד הנכון תמיד לעזור, עוד טרם יצאה הבקשה מן הפה. ילד שמבטו סוקר את פניך והרגשת שהוא יודע לקרוא מתוכם כמו מספר פתוח. ילד שמעולם לא התלונן, גם כשכאב או היה לו קשה. ילד מיוחד ואהוב, נחבא אל הכלים ונסוך שלווה. ילד שהצניעות הייתה בנשמתו. ילד שהזכּות לא הייתה רק חלק משמו, אלא בשר מבשרו." אהבת הארץ שהורישו לו הוריו בטיולים המשפחתיים הרבים, ומיקומו של היישוב על גבעה חשופה המוקפת גאיות והרים וחולשת על ערוצו של נחל ציפורי, העצימה את משיכתו של אוהד לטבע. כנער נהג לצאת עם "רוח", כלבתו האהובה, לטיולים באזור. עם מפה בידו ומעט ציוד בתיק שעל גבו היה יוצא לשטח, לפעמים לשעות ספורות ולפעמים לימים ארוכים, במטרה לגלות פינות חמד, נקודות תצפית מעניינות, או סתם כדי לצפות בציפורים. בבית עבד הרבה על המחשב ורכש ידע נרחב בתחום, ואף גילה כישרון מיוחד בהכנת קינוחים. אוהד המשיך את לימודיו בבית הספר התיכון המקיף "כרמל זבולון" שבקיבוץ יגור. הוא היה נער שקט ומופנם – "ממש כשמו – זך וטהור. חיוך נצחי, מבט עמוק, מקרין רוגע ושלווה מהול בביישנות מתנצלת. תלמיד טוב, חבר טוב, לא מתבלט, תמיד ממוקם במקום טוב קצת בשוליים, אך עם נוכחות שמקרינה נעימות וסקרנות," כך סיפר המורה לתנ"ך, מאיר יפה. כשבגר מעט והתחזק, נמשך אוהד למאמצים גופניים ולעיסוק בספורט. בניווט הספורטיבי שאליו נחשף בבית הספר מצא שילוב אופטימלי של מאמץ גופני, יכולת התמצאות במרחב, כושר ניתוח שטח וקבלת החלטות מהירה. היכרותו הטובה עם סודות המפה הטופוגרפית וחוסנו הגופני סייעו לו להגיע להישגים מכובדים במסגרת נבחרת הייצוג של בית הספר. נוסף על ספורט הניווט, עסק בריצות ארוכות ובריצות שדה. בספר המחזור נכתב עליו: "אוהב לטייל ברחבי ישראל / אותו לא תראה אף פעם מקלל, / נחמד לכולם ותמיד עוזר / ומורה לספורט הוא יהיה – אם זה יסתדר." תחושת השליחות והרצון לתרום למדינה הביאו את אוהד לבחור לשרת ביחידה קרבית. עם גיוסו לצה"ל בסוף חודש יולי 1997 הוצב בחטיבת "גולני". תחילה שירת ביחידת "אגוז", ובהמשך עבר לשרת בגדוד 51. חבריו לפלוגה מספרים כי אהב מאוד את הצבא, את החברים, אהב לעזור ולתרום והיה יסודי במהלכיו. ביום י"א בטבת תשנ"ט (30.12.1998), שלושה חודשים לפני יום הולדתו העשרים, נפל אוהד בעת מילוי תפקידו בפעילות מבצעית בלבנון. באותו לילה יצא עם מחלקתו למארב. עקב שרשרת טעויות של מפקדיו נפתחה אש דו-צדדית ואוהד נהרג. חייל נוסף נפצע בתקרית. אוהד הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין שבקריית טבעון. הותיר הורים ושתי אחיות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון. על קברו ספדה לו אורית חוברס, מהיישוב נופית: "לא נתפס, אבל אנחנו פה, במעמד הנורא ביותר, שאפילו בחלומות הגרועים ביותר לא יכולנו להעלות על הדעת. פרדה. פרדה מבן – פרדה מילד – פרדה ממך! אבל איך נפרדים מילד שכמוך? ילד, שבעצם עוד לא הספיק לטעום מהחיים? איך נפרדים ממך? – ילד חייכן, נחמד, טוב, מסור – ילד – חלומו של כל הורה! כן, אוהד, עכשיו החלום הפך לחלום בלהות! לעד נזכור אותך! את החיוך המנומש, את המסירות, את אהבת הארץ האמתית שלך ואת השאיפה לעשות למענה את הטוב ביותר בלי להתלונן. כל תואר שננסה למצוא – רק יתגמד בפניך. אין מילים אוהד! נשארו רק הדמעות. נופית בוכה ומסרבת להאמין. אנחנו מבטיחים לך, אוהד, לזכור ולשמור על המשפחה היקרה שלך שכל כך אהבת. אנחנו אוהבים אותך!" משפחתו של אוהד הוציאה לזכרו חוברת זיכרון הנושאת את שמו. בחוברת מובאים זיכרונות הקשורים באוהד שכתבו בני משפחה, חברים, מורים ומפקדים, בשילוב תמונות מתקופות שונות בחייו, ושירים. כתבה נעמי, האם: "ילד שלי, למרות שהיית רק ילד, ידעתי תמיד שאוכל לסמוך עליך, בכל מקום ובכל מצב. … תמיד ראיתי את טוב הלב שלך. הייתה בך נכונות לתת לחברים, לשכנים, למשפחה ולכל מי שנדמה היה לך שנזקק. … ראיתי את הביישנות שלך והבנתי, לא לחצתי. חיכיתי שתפרוץ ותצא מהקליפה, בזמן המתאים לך, בשלב המתאים לכך בחייך. חשבתי כי שלב זה יגיע במוקדם או במאוחר, והייתי דרוכה ומוכנה לקדם זאת בחיבוק גדול. מאז שהתגייסת, גילית סימנים ראשונים לפתיחות. אבל התכנית שלי השתבשה, ולא הגענו לשם. עכשיו כבר לא נגיע. … היום, נשארו רק הגעגועים, הכאב והרגשת ההחמצה. והם קשים מנשוא." כתבה אביב, האחות הצעירה: "האח היחידי שלי. תמיד חשבתי שדבר כזה לא יקרה לעולם במשפחה שלנו, חשבתי 'אה… הנה אוהד ישתחרר… אני לא אצטרך להיות יותר מודאגת', ועכשיו זה נפל עלינו בבום. "יש לי מין זיכרון כזה, אוהד, של הראש שלך בין האגרופים שלי, כאשר לימדת אותי להתאגרף, איך תמיד הגנת עליי ואם מישהו הציק לי או משהו כזה – היית מתעצבן. השאיפה שלך הייתה להיות קרבי בצבא, נתת הכול, גם את החיים. אתה יודע, אוהד, כשאהיה גדולה אני רוצה להיות כמוך…" כתבה האחות הגדולה, אדוה: "אם לאמר את האמת, יש בי משהו שמאוד מקווה – / שאתה לא שומע וגם לא רואה. / שאתה נמצא במקום טוב יותר עכשיו, / ובכלל ששכחת מכל המצב. / שאתה לא חש את הגעגוע והמחנק, / שאתה לא מרגיש בודד, עצוב ומנותק. / שאולי פתחת דף חדש – בספר אחר, / ספר שגם לי יש בו חלק, שאולי אתה תחבר. / קשה לי לאמר שנגמר, קשה לי לאמר שמת, / כי יש משהו שכל כך חי בתוכי כעת. / משהו ממך, משהו שאתה, / משהו שכלל לא הרגשתי בקיומו עד עתה. / משהו שזורם לי בדם, משהו שיעבור בתורשה, / כי למרות שעזבת – אינני מרגישה נטושה. / כי שמך יעבור לדורות הבאים, / ורבים יכירוך, גם אם לא פנים מול פנים. / ואת שמך עוד נחזור ונזכיר שוב ושוב, / ואפילו אם יהיה זה קשה ועצוב, / קשה עוד יותר יהיה לחשוב שזה סוף, / שהיית רק בשר ודם, שכולנו בני-חלוף." כתב תומר אברהם: "… אפילו שאתה כבר לא חי, לנצח תישאר כמו שהיית. האדם היחידי שמשלב טוהר ותמימות ואושר צרוף, יחד עם עוצמה והילה שעוררה בי רצון עז להידמות אליך. אם יש אי-צדק, ובמלוא מובן המילה, הרי שהוא בכך שנקטפת מאתנו, כי לנצח תישאר, אוהד, חבר, בזמן הווה ולעתיד." כתב בן כיתתו יובל אבנר: "… לא הספקת כמעט כלום בחיים שלך, אני יודע את זה, אני כואב את זה בצורה שלא תיאמן… אפשר רק לומר, שהיית מהזן ההולך ונעלם של אנשים שהם גם בני אדם במלוא מובן המילה, וגם חיילים אדירים." כתב אילן חצרוני, אביו של גיא (חבר קרוב של אוהד): "… עם אוהד לא היה רגע דל. המון רגש, ורגישות ותשומת לב לדברים קטנים, נתנו לכל רגע משמעות ושמחה שקטה." כתב סגן ינון פרסיקו, שהיה מפקדו של אוהד: "ליוויתי אותך בצעדיך הראשונים בצבא. … אני רואה אותך טירון, עומד במסדרים בדום מושלם – כל גופך מתוח, אתה מצדיע לי ועל פניך נסוך חיוך, לא סתם חיוך, אלא חיוך מאוזן לאוזן וכולך אומר כבוד. כל ההבעות שלך כמו התנהגותך היו מושלמות. כלפי חוץ הקרנת רגישות ושקט נפשי, אך בעת הצורך ידעת גם ידעת להפתיע. כשנדרש, היית עקשן, וכחן, דבק במטרה, בעיקר כשהדברים נגעו לנושאים חשובים ומהותיים. הערכתי אותך כאדם רציני ואינטליגנטי, מצאתי בך שותף לשיחות פרטיות ולהתייעצויות לגבי חברים – חיילים מהצוות. … הספקתי לדבר אתך אוהד על העתיד – ההמשך בצבא ויציאה לפיקוד ולקצונה, אך לא ידעתי אז את שאני יודע היום. לא שיערתי אז שתכנונים לעתיד, אתך, עלולים, 'מסתבר', להיקטע באכזריות שכזו. ידעתי שאתה מתאים! ידעתי שאתה יכול!" סגן מפקד הפלוגה, רמי בראשי כתב: "היית ילד חייכן עם שמחת חיים, היית סקרן ומתעניין. תמיד שואל, לא מקבל דברים כמובנים מאליהם, כשמשהו לא נראה לך או שלא הבנת אותו עד הסוף, לא ניתן היה להתחמק ממך ללא תשובה מספקת. … כולם אהבו אותך, אוהד. היית נעים ונוח לאנשים, ילד טוב שעוד 'התבשל'. כל משימה רצית לבצע בהתלהבות ובסקרנות. למדת לעומק כל דבר, חומר לפני תחקיר, תרגולות וכו', התעמקת בסטריפים ורצית לדעת את הציר לפני מארבים. הכול מעבר למה שנדרש ממך. … הלוחמים החברים שהכירו אותך, יזכרו לעד דמות למופת. בפלוגה יש מצבה לזכרך והדורות הבאים של לוחמים בפלוגה יכירו, ילמדו וישאבו מדמותך." בשיר שחובר לזכרו כתבה איילת סיוון, בת כיתתו: "אולי היה זה השקט שלך / ההילה שאפפה את דמותך, / אולי היה זה הרוגע בך / עדינות ותמימות הן שפתך. // ילד טוב ושקט שתמיד לו שלום, / שתמיד לעזור הוא מוכן / אז איך זה קרה לנו ככה פתאום, / שנגמר ואתה כבר לא כאן. // המעגל הקרוב היה מצומצם / אך הייתה זו חברות של אמת, / כעת נותר המעגל מיותם / מתקשה לעכל את החטא. // ובין התקוות גוברות מועקות / האם הלכת לעד? / רק שלא לאבד אמונה בין שתיקות / שתחזור ותהיה שוב, אוהד." כתבה מיה בירמן, בת דודתו: "אדם אינו מוקיר את שבידיו / עד שהוא פתאום הולך מעליו. / אני מצטערת על כל מה שלא נאמר, / אני מצטערת שתמיד חשבתי שיהיה מחר, / אני מצטערת שלא ידעתי לנצל כל רגע, / אני מצטערת שלא חשבתי שיבוא הפגע, / אני לא יכולה להאמין שזה פתאום נגמר, ככה סתם. / לא יכול להיות שזה נגמר כל כך מוקדם. / אני הכי מצטערת על מה שלא עשית / על כל המקומות שבהם עוד לא בילית / על כל הלבבות שעדיין לא שברת / על כל הארצות שבהן עדיין לא ביקרת / על הילדים שלך שכבר לא יהיו לעולם / על המחשבות שלא תחשוב עוד אף פעם / על מעשי שובבות שעוד יכולת לעשות / על כל הדברים שעוד יכולת להיות / ישנם עוד מיליון דברים שעליהם אני מצטערת / ישנן מיליוני צעקות בגרוני אותן אני עוצרת / אך אני שמחה על שהכרתי אותך / ומאושרת על המעט שהיה לי אתך." כתב איתי ביזיניאן: "העץ עכשיו בוכה על פרי שנפל / העץ עכשיו כואב על ילד שלא יגדל / ילד שעדיין לא מלאו לו עשרים / נקטף מאתנו ולא נמצא בחיים. / וההורים שיודעים עדיין מחכים / שיטלפן ההוא מכל הבנים / אך ההוא שוכב לו בשקט ובדממה / במנוחת עולמים בתוך האדמה / ועדיין מחכים לדלת שתיפתח / ומולם יחייך הבן המלאך / אך הוא לא מגיע וצחוקו נעלם / ורק זיכרון נשאר עם כולם / הבן החבר שנפל אל השחור / אותך לא נשכח ולעולם רק נזכור." כתב האב, חיים: "אומרים שצריך לכתוב מכתב פרדה. כזכור לך אני אינני יודע לכתוב מכתבים – וגם אין לי כל כוונה להיפרד ממך. אתה היית ותמשיך להיות בני – הבן היחידי – האח של אחיותיך. היית בן למופת. גם אם היה נדמה לפעמים שאני ביקורתי כלפיך – תמיד ידעתי שכאשר אצטרך לסמוך על מישהו באמת – אתה תהיה שם. … ראיתי בך את ממשיכי בצבא, בארץ ובחיים בכלל. אולי לא אמרתי זאת מספיק, אך הייתי גאה בך. גאה בדרך שבחרת ובכך שגם ברגעים קשים בהם נוטים האנשים להתכופף ידעת לקום, להזדקף, לסמן את המטרה הבאה ולצעוד קדימה – לבחור בדרך הנכונה גם אם הייתה קשה יותר. אוהב אותך – מצדיע לך." אוהד היה "ילד טבע" ושוחר הסביבה. ממקום זה בחרה משפחתו להנציח את זכרו בנושאים הקשורים לטבע ולסביבה: ב"ניווט אוהד זך" המתקיים מדי שנה במסלולים שונים באזור מגוריו, ובהקמת "שביל אוהד – סובב נופית"
