זיתן, נועם

נועם, בן יהודית והלל, נולד ביום י"ז באייר תשי"ג (2.5.1953) בלהבות הבשן, חמש שנים אחרי הולדת אחותו הבכורה. הוא גדל ילד שובב, זריז ומהיר ובגיל צעיר כבר למד לדלג על אבני הבזלת השחורות והקשות, הפזורות ליד הקיבוץ למכביר, בכל אשר תפנה. בטיולים ביום חול עם הקבוצה, וביום שבת וחג בחיק המשפחה, רץ בצעדים בטוחים בוואדי, כדי לגלות ראשון את החיפושית, את הצב, את השפן הסורי או את הפרח הראשון המתחבא בין הסלעים. בחברת הילדים אהב יותר מכל את העשייה ואת העבודה במשק הילדים. הוא ראה בתפקיד "מרכז משק הילדים" זכות גדולה, אך גם חובה אשר מילא בהתמסרות ללא ליאות – ולא פעם על חשבון הבילוי עם ההורים. גם בחדר ההורים, בעת הבילוי המשותף, מצא דרך לבטא את אהבתו אל החי והצומח. שלושה אקווריונים – לגידול דגי נוי, לאיזולציה ולריבוי – היו גולת הכותרת של הישגיו. גם בגידול צפורי נוי ניסה את כוחו בהצלחה. בזמן הפנוי שנותר לו אחרי טיפול בדגים ובציפורים, עסק בכל מיני עבודות-יד ובנגינה בחלילית, אשר אהב מאוד. מכיתה ז' עבר נועם עם כל קבוצת "הדס" למוסד החינוכי המשותף בקיבוץ עמיר. הילד נהיה לנער ושם עברו עליו חוויות נעורים. שם רקם יחסי רעות וידידות ושם ידע חיי תנועה, טיולים וחוויות נעורים שונות, אשר מילאו את נפשו תוכן. באותה התקופה עשה הכרות עם מצלמתו, אשר הפכה במרוצת הזמן לתחביבו העיקרי בשעות אחרי הצהרים. עם גמר הלימודים נכנס נועם לעבוד בענף המטע, שם מצא סיפוק רב והתמסר לעבודה בלב ובנפש. את שתי השנים האחרונות של הלימודים התיכוניים עשה בבית-הספר החקלאי "עירון" שבחדרה. באותה התקופה למד נועם לגלות את רזי מצלמתו ותורתה. שעות רבות עשה בחדר החושך בפיתוח סרטים ובהדפסת תצלומים. נועם גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1972 והוצב לחיל-הרגלים. לאחר הטירונות נשלח לקורס מ"כים אך לא הספיק לסיים, בגלל פרוץ מלחמת אוקטובר. ספרה עליו רחל, הפקידה הפלוגתית: "נועם היה ביישן, אך כאשר שבר את הקרח עם אדם מסוים, הייתה הביישנות ממנו והלאה. על נועם אי-אפשר היה לכעוס, אם רק רצית לכעוס עליו, החל לחייך, ונגד חיוכו לא היה איש מסוגל לעמוד". ביחידה כינוהו "החייל המחייך" ולעיתים כינו אותו בשם "רוג'ר מור", בשל יופיו ושערו הבלונדי. חברו, יוסף, סיפר עליו: "נועם היה אהוב על כולם. אי אפשר היה לשכוח את נדיבות לבו הרחב, וכמה פעמים קיבל על עצמו עונש למען חבריו. לא רק את לב חבריו כבש, אלא גם את לב מפקדיו. ולא פלא שלקראת העלייה לחרמון, ניגש אליו המפקד ואמר: 'נועם. אתה תהיה בזחל"ם שלי'". במלחמת יום-הכיפורים לחם נועם עם יחידתו ברמת הגולן כמקלען בזחל"ם של המ"מ. סיפר חברו שי: "קיבלנו פקודה לעלות לחרמון. מסביב היו הפגזות מחרידות ונועם ישב במקומו מחייך ומחכה לבאות. לפתע עשה מחווה בלתי אופיינית – הוא הוציא את תפילת היציאה לקרב מכיסו והתחיל לקרוא. כשנכנסנו לשדה הקרב, התקפלנו כולנו. אף אחד לא העז להרים ראש כדי להשיב אש. נועם היה היחיד שבשלוות נפש טיפוסית התרומם וירה". ביום י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973), נפל נועם בקרב התקלות עם חיילי קומנדו סורים על החרמון. סיפר חברו שי: "נפצעתי. חשבתי שאני עומד למות. צעקתי לנועם: קפוץ ואני אחפה עליך! ראיתי אותו יושב בתנוחה מוזרה, שהעבירה בי צמרמורת. הוא לחש: 'מסור ד"ש בבית. הו, שי, כמה רציתי לחיות', והשתתק כשחיוך קל על שפתיו". הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בלהבות הבשן. השאיר אחריו אב, אם ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "בתקופה שעשה ביחידתו הצליח נועם לתרום רבות לפלוגתו. הוא היה מופת לחבריו במסירותו הרבה בביצוע משימות". המשפחה הוציאה לאור חוברת לזכרו ובה מדברי חבריו על דמותו.