חיים, בן רנה ומצליח, נולד ביום ה' באלול תש"ו (1.9.1946) בתל-אביב ולמד בבית-הספר היסודי "דוגמא" ובבית-הספר התיכון-עירוני ד' – שניהם בתל-אביב. חיים, או חיימון, כפי שכינוהו חבריו, היה נער רב-כישרונות. כספורטאי זכה במדליות רבות בתחרויות ספורט. הוא היה שחיין מעולה, חבר במכון "שמשון" להתעמלות חופשית וחבר באגודת "מכבי", במקצועות האתלטיקה הקלה. כחבר בתנועת הצופים וכמדריך בגדנ"ע, הצטיין בכושרו הפיסי המעולה ובכושר המנהיגות הטבעי שלו. אולם עיקר כישרונותיו התמקדו דווקא בתחום ההומניסטי. היה לו כישרון כתיבה, שהוא ניצלו לשם כתיבת מחזות בבית-הספר ולשם כתיבת רשימות ופיליטונים בעיתון של חברת התלמידים. יחד עם חבריו הקים את ה"חיתאטרון", הוא התיאטרון של תלמידי בית-הספר, שהציג בו ממחזותיו לפני בתי-ספר שונים ולפני חיילים. גם בלימודים הצטיין, אם כי מעולם לא טרח לשקוד על שיעוריו. הוא לא היה זקוק לשקדנות יתירה כדי לזכות בציונים המשובחים ביותר. חיים היה אהוב על מוריו ועל חבריו כאחד. בבית-הספר תמיד נבחר לייצג את כיתתו בועדות השונות, ידוע היה גם בכישרונותיו וגם בחריצותו, שלא ידעה גבול. מגיל צעיר התגלתה בו עדינות-נפש רבה; תמיד חשב על הזולת, דאג שלחברו יהיה טוב, לפעמים אפילו על חשבון נוחיותו שלו: חבריו סיפרו עליו: "לחיים היה רצון עז להצליח בכל אשר עשה. הוא ידע בדיוק את אשר לפניו, ולא היו לו פקפוקים באשר לדרך שיבחר. טוב לב היה, ותמיד עזר לכול. מפשר ומתווך בין נצים, טובת הזולת הייתה בראש דאגותיו. לעתים היה מבטל את תוכניותיו שלו, כדי שלא לפגוע באחרים. היה לו חיוך ביישני כזה, היה צוחק כאילו הכל שפיר ומתוקן. האמת שחיים, יותר מכולנו, לקח על דבר ברצינות, לעתים גם יותר מדי. בחברה היה מקובל מאוד, ומפליא הדבר, שעל אף שונותו – היה אוהב ספר, רציני – הכניסו אותו לחבורה המכובדת של "הגברים הקשוחים". אולי משום שהיה אהוב על כולם. תמיד היה משרה מצב-רוח טוב על סביבתו, בטוב לבו ובאופטימיות האופיינית לו". חיים גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1963. בתחילה שירת בבית-הספר הטכני של חיל האוויר, שם עבר קורס מכונאי סילון. משסיים את לימודיו בבית-הספר, הוצב בבסיס חיל האוויר, עלה מהר בסולם הדרגות, ולאחר תקופה קצרה יחסית, שירת כראש צוות קרקע, ופיקד על מחלקה של מנועי "פוגה", שבה עשרים איש. עם פקודיו יצר יחסים נפלאים – לא של מפקד אלא של חבר. חייכני היה ושופע טוב לב, בעל מזג נוח ויד רחבה, והעניק תמיד הרגשה נעימה לסובבים אותו. גם בטייסת היה מארגן את ערבי ההווי, כפי שעשה בבית-הספר. במחצית מאי 1966 משסיים חיים את שירות החובה, החל לעבוד עם אביו בבית הדפוס של המשפחה. בתקופת מלחמת ששת הימים עבר בהתנדבות קורס חובשים ולחם כחובש בחיל השריון בחזית הצפון. בהיותו בן 24 נשא לאישה את חברתו ליאורה, והזוג הצעיר נסע ללונדון לצורך השתלמות. הקשיים הכלכליים שעמדו לפניו בעיר הזרה, לא מנעו ממנו מלהמשיך בלימודיו. היה לו כוח רצון עצום, וכאשר הציב מטרה לפניו, שום מכשול לא הפחיד אותו. כאשר נולד בנם עמית בשנת 1971, התגלה חיים בכל חום לבו ונדיבותו. שעות ארוכות היה מקדיש לבנו הקטן, ותמיד עזר בעבודות הבית. "הוא היה כתף שאפשר להישען עליה", סיפרה אשתו, "והעניק לי הרגשה שיש על מי לסמוך. גם בחברה היה תמיד מקובל, ואנשים אהבו אותו למן הרגע הראשון להיכרותם עמו". במלחמת יום-הכיפורים שירת חיים כאיש שריון בחזית הצפון. המלחמה עברה עליו ללא פגיעה, ומשנסתיימה, נשאר עם יחידתו לשירות מילואים ברמת-הגולן. היחידה שמרה על קווי הפסקת-האש ברמה. ביום 26.1.1974 נפגע חיים מיריית רובה והובא פצוע לבית החולים. במשך שישה שבועות פרפר בין החיים ובין המוות, ושמר על מצב-רוח חייכני ואופטימי. ביום ח' באדר תשל"ד (2.3.1974) מת מפצעיו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה ובן, אם ושישה אחים. במכתב תנחומים למשפחה כתב מפקדו: "כמפקד הפלוגה הכרתיו כחייל שקט, שאפשר לסמוך עליו במאה אחוז. התנדב ורצה להשתתף בכל פעילות. ביחוד בלט רצונו לקחת חלק בסיורים להכרת הגזרה. במסעות מהמחנה ובתרגילי הפשיטה היה בין המובילים בראש, או בין התומכים בנחשלים מאחור. את תפקידיו ביצע בנאמנות, ביעילות ובמסירות. היה חברותי מאוד ותרם להעלאת המוראל ביחידה".
