זינגר-יורש, מנחם

בן סאבינה והרמן, נולד ביום ד' בטבת תרפ"ד (12.12.1923) בעיר שטוטגרט, גרמניה, לאב ולאם ילידי פולין. היחס הרע אליו בתור יהודי מצד ילדי הגרמנים בבית-הספר השניא עליו את הלימודים ופעם אף נעדר מבית-הספר שבועיים רצופים בלי ידיעת הוריו ואחר-כך סירב בכל תוקף ללמוד ולהתחנך כאזרח גרמני, ובעודו נער רך בשנים החל לעבוד בבית-חרושת. רק באגודת-הנוער היהודית שאליה הצטרף מצא חמימות וחיי חברה והכרת ערך עצמו כאדם יהודי. במרס 1939 עלה ארצה במסגרת "עליית- הנוער" ועשה שתי שנות חינוך והכשרה בקיבוץ מעברות. מתוך התנגדות פנימית ללימודים עיוניים לא הצטיין בהם ולעומת זאת היה מהפעילים בספורט ומהמסורים לעבודות המשק, בהן התאקלם במהרה כאיש-אדמה מלידה ואף השתלם בקורס לגידול מספוא במקווה ישראל. בהיותו בן 17 התגייס בין הראשונים לפלמ"ח. הוא נתקבל כחבר לקיבוץ מעברות ומפעם לפעם גם עבד שם, אך עיקר זמנו במשך כל השנים היה קודש לשירות המולדת. מנחם סיים קורסי חבלה ומ"כים, ואחר-כך עבר קורס מ"מים, קורס צניחה (יחד עם חביבה רייק ז"ל), והתנדב לצאת לפעולה מעבר לקווי האויב באירופה, אך לא נשלח. תקופה מסויימת פעל נגד ארגוני אצ"ל ולח"י. אחר תקופה זו הועבר מנחם לתפקיד פיקוד והדרכה ב"מחלקה הגרמנית" של הפלמ"ח, שנועדה לפעולות חבלה ומחתרת במקרה שהגרמנים, שהגיעו כבר לגבול מצרים, יכבשו את הארץ. משחלף חשש זה ניתנה לו חופשה קצרה לשם נישואיו. בינואר 1945 צורף עם "המחלקה הגרמנית" לבריגדה היהודית, עבר בה את האימונים בדרגת טוראי, ומשהגיעו לאיטליה נסתיימה המלחמה. שירת זמן קצר בחיל-התובלה, אך בעיקר פעל בעזרה להעפלה (במבצע רב העזה וסכנות גילה נתיב הררי נסתר בהרי האלפים להעברת פליטים מאוסטריה לאיטליה), ואחר-כך עבד במחנות-המעפילים באימון הצעירים טרם עלייתם. בעיר-הולדתו ניסה להתחקות על עקבות הוריו, שנעלמו בנתיב קרונות-המוות לפולין. ביולי 1946 שוחרר מהצבא, קיבל חופשה מהפלמ"ח ועבד בקיבוץ מעברות בטרקטור ואחר- כך בנהגות; כאן ריכז את פעולות הספורט ואת אימוני הנוער והמבוגרים. בקיץ 1947 גויס שנית למלחמה בארגוני המחתרת, אצ"ל ולח"י. בחודש נובמבר אותה שנה נתמנה מנחם למפקד המקום והאזור, ועוד לפני התחלת ההתקפות הערביות השקיע הרבה עמל לשכנע את אנשי המקום בדבר ההכרח להעמיד בעוד מועד את חייהם והעבודה במשק על בסיס של כוננות מלחמתית. משהחלו ההתקפות התמסר כליל לארגון האימונים, הביצורים ומערכת ההתגוננות באזור פיקודו. בפברואר 1948 גויס לשירות מלא בפלמ"ח. סיים קורס מדריכים ומפקדי-משוריינים. נשלח לחולדה להדריך במכונות-ירייה כבדות, ליווה את השיירה האחרונה לירושלים לפני המצור, אימן בבסיס חטיבת "הראל" של הפלמ"ח בקרית ענבים והיה זמן-מה מפקד הקסטל. אחר-כך עבד בתכנון במטה שבירושלים. ביום 20.5.1948 ירד לתל-אביב ברכב היחיד שניסה אז את "דרך שבע" ("כביש בורמה") ונתמנה למפקד מחנה אנשי לח"י (שהצטרפו לצבא הסדיר) בתל ליטווינסקי. בימי המבחן הקשים למדינה בראשיתה, שכחו שני הצדדים את איבתם מאתמול ושיתפו פעולה מתוך יחסי-חברות הוגנים. היה יד-ימינו של האלוף יצחק שדה בארגון חטיבה 8 וגדוד פשיטה משוריין שאחר-כך שירת בו כמפקד פלוגה. מנחם עבד קשה יומם ולילה באימון אנשי מח"ל שצורפו אליו. אחרי יממה של עבודה ללא שינה הוזעק עם פלוגתו בבוקר יום ד' בסיוון תש"ח (11.6.1948) – שעה לפני כניסת ההפוגה הראשונה לתוקפה – להתייצב נגד כוח עדיף ומשוריין של הלגיון הערבי, שהניס את היחידה הקטנה של אצ"ל אשר החזיקה ביהודיה. מנחם פתח בהתקפה על משורייני הלגיון כשהוא עומד בצריח המשוריין שלו. מפגיעות תותחי הלגיון נהרג הנהג והמשוריין התלקח באש. מנחם עוד נשאר בו עד שפירק את שני המקלעים וכשקפץ החוצה דרך פתחו העליון נפגע בחזהו בצרור כדורים. בשארית כוחו נתן פקודות לעמוד נגד האויב ולהזעיק תגבורת ועזרה רפואית (זה היה בשעות אחר-הצהריים, כשההפוגה כבר היתה בתוקפה), ובסוף ביקש מאנשיו שישאירוהו לבדו וימלטו את נפשם. ביקש להיקבר בביתו, ואכן, כשוך אש הקרב, הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בקיבוץ מעברות. לאחר נופלו הוענקה לו דרגת סרן. בתו, שנולדה אחרי מותו נקראה רונית-נחמה (לזכר מנחם אביה). קיבוץ מעברות הוציא ליום השלושים חוברת לזכרו