ישראל, בנם של גרטה (לבית פולק) וקלמן, נולד ביום י"ב באייר תר"ץ (10.5.1930) ביוגוסלביה, בעיר קוקוצה שבאזור קרואטיה. גדל והתחנך בעיר הולדתו. בשנות השלושים של המאה העשרים נמנו ביוגוסלביה כ-75,000 יהודים שהתרכזו בערים הגדולות, ומרביתם ישבו בקרואטיה. רבים מיהודי יוגוסלביה עסקו במסחר ובכספים, ואחרים עסקו בתעשייה, בפקידות, במקצועות חופשיים ועוד. הוקמו מוסדות סעד, חינוך, תרבות, ספורט ונוער – כולם בזיקה ציונית. "איגוד הקהילות" היה מוסד הגג של כל יהודי יוגוסלביה וייצגם בפני השלטונות. עד לעליית הנאצים לשלטון בגרמניה נהנו יהודי יוגוסלביה מביטחון יחסי ומיחס אוהד של השלטונות. מאז גברה האנטישמיות, והגיעה לשיא עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כאשר הממשלה חוקקה חוקים אנטי-יהודיים. בשנים 1933 עד 1941 עברו ביוגוסלביה כ-50,000 פליטים יהודים שברחו מהנאצים. יהודי המדינה עשו מאמץ ארגוני וכספי גדול למען הפליטים, ועודדו מאוד את העלייה לארץ ישראל מתוך זיקה ציונית מובהקת. פליטים רבים נותרו במדינה והגדילו את מספר היהודים ל-80,000 בשנת 1941. עם כיבושה של יוגוסלביה על ידי הנאצים, ב-6 באפריל 1941, חולקה המדינה בין גרמניה ובעלות בריתה – בולגריה, הונגריה ואיטליה. הכובשים הנאצים הקימו בקרואטיה ממשלת בובות, וזו השמידה מאות אלפי יהודים, צוענים וסרבים. עד תום המלחמה הושמדו כ-65,000 מיהודי יוגוסלביה. הוריו של ישראל נרצחו באושוויץ. רק הוא, היחיד מכל המשפחה ששרד, ניצל בדרך נס ממחנה המוות ברגן-בלזן, שם עבד כמסגר. לימים כתב לדודתו: "לא אוכל לכתוב על אובדן הוריי. המחשבה על כך בלבד מכאיבה לי מאוד. אלה הם פצעים שלא יגלידו לעולם". עם שחרורו של המחנה על ידי הבריטים, באפריל 1945, הגיע ישראל לשבדיה, שקלטה רבבות ניצולים מהמחנות, כשהוא חולה וקפוא רגליים. הוא החלים אט אט. תחילה עבד כאסיסטנט לרופא, אחר כך בבית חולים, ולבסוף עבד כמסגר. במסגרת "עליית הנוער" קיבל ישראל רשיון עלייה ועלה לארץ ישראל. ב-29 במאי 1946 הגיע לחיפה. באותו יום כתב לדודתו: "האודיסאה שלי נגמרה. הגעתי סוף סוף למקום מבטחים לאחר שעברו עליי הרבה נדודים וייסורים." משם הובא לקיבוץ דגניה ב' שבעמק הירדן, שם קיבל את הכשרתו במסגרת חברת הנוער. הוא החל לכתוב מכתבים מלאי התלהבות על החיים בקיבוץ, אך עלתה מתוכם הכמיהה ללימודים. ישראל היה נער נבון ומוכשר והשתוקק להשתלם כטכנאי רדיו, אך במשך הזמן ויתר על כך ועבד במסגרות. הוא כותב: "החיים בקיבוץ נועדו למטרה נעלה ביותר והיא בניין הארץ והמולדת. לא רק למעננו אנו כאן, אלא למען כל אלה הנמצאים עדיין מחוץ לגבולה. בקרוב תתחיל עלייה גדולה, היא מוכרחה לבוא. באירופה אין אנו בטוחים בקרקע שמתחת לרגלינו. ואז, דודה יקרה, תוכלי גם את לעלות ארצה. אנו שנינו שנותרנו לפליטה מכל משפחתנו נבנה לנו קן חדש שיהיה שופע חום ואהבה כאשר היה ביתנו מאז ומתמיד". כתום הכשרתו עבר עם שאר חבריו באפריל 1948 לקבוצת גבים בנגב. בעת שהותו בקיבוץ התגייס לפלמ"ח ושירת בגדוד השני ("הנגב הצפוני") של חטיבת "הנגב" – חטיבה מספר 12 ב"הגנה". כשהמצב בארץ החמיר, הא כותב: "דודה יקרה, מתוך העיתונים תוכלי ללמוד כי המצב בארץ מתוח מאוד. אבל אנו מוכנים לכול. עלינו לחדול מן הנדודים ולהיות לעם גדול וחזק. אל תדאגי לי ואל תעצבי אם לרגל המצב הנוכחי תצטמצם העלייה ז"א יידחה מועד בואך הנה. אני כשלעצמי משתוקק לזה מאוד, כי הנני חי בבדידות גדולה. מתגעגע אני לאהבתך – אהבת אם ולדאגתך לי. מאז אבדו אמא ואבא היקרים לא ידעתי אהבה, ומה משתוקק אני להצמיד את ראשי אל לבך, להרגיש את רוך לטיפתך, לשוחח עמך על הורי ובאהבתי אותך למלא את מקום בנך האובד". במכתבו האחרון, מיום 15 במרס 1948, הוא כותב: "אנו עסוקים מאוד. המצב חמור ביותר. אנו מוכנים לכול. ידעתי כי רבים יפלו מבין שורותינו, אך בלי דם אין לרכוש מולדת. אל נא תדאגו לי. אני מקווה כי נתראה בקרוב". ישראל השתתף בפעולות רבות של חטיבתו. הוא שאף לשרת בחיל האוויר שזה עתה הוקם, אולם לא זכה לכך. ביולי 1948 השתתף בקרב בכאוכבה. כאוכבה וחוליקאת היו שני כפרים ערביים קטנים בנגב הצפוני (כיום אזור חלץ וצומת גבעתי). רבים מחיילי צבא הפלישה המצרי התבצרו באזור, כחלק מרצועת הביצורים הגדולה שהקימו לרוחב הנגב, אשר חיברה בין כוחותיהם במישור החוף לכוחותיהם בהר חברון. מערך ביצורים זה ניתק את הנגב מלב מדינת ישראל הצעירה ואיים על היישובים היהודים המעטים שבאזור, ולפיכך נעשה מאמץ גדול לכבוש את הכפרים כבר בתום ההפוגה הראשונה במלחמה. "מוות לפולש" היה אחד ממבצעי "עשרת הימים" שיזמה ישראל בתום ההפוגה הראשונה, ושמטרתם הייתה סילוק צבאות הפלישה הערביים מהארץ. במבצע, שהחל ב-17 ביולי 1948, שותפו חטיבות "הנגב" ו"גבעתי" וכן כוחות נוספים מחטיבה "שמונה". מטרות המבצע היו ניתוק כביש מגד'ל-פלוג'ה ופריצת הדרך אל הנגב, כקביעת עובדה לקראת ההפוגה השנייה ההולכת וקרבה. כמו כן ביקשה ישראל לבלום את הצבא המצרי שאיים להתקדם צפונה. במהלך שני ימי המבצע התחוללו קרבות קשים באזור חוליקאת, שם בנו המצרים רשת של מוצבים חפורים היטב ואף נסתייעו בארטילריה. ההתקפה על המשלט המצרי בכאוכבה נכשלה, אולם ישראל הצליחה לתפוס מאחז באזור חוליקאת, מאחז שסייע מאוחר יותר בסילוק המצרים מהנגב. ביום י"א בתמוז תש"ח (18.7.1948), בהתקפה על משלטי כאוכבה וחוליקאת, נפל ישראל. בן שמונה-עשרה שנים בנפלו. ישראל נטמן במקום נפילתו על ידי המצרים. ב-6 בדצמבר 1948 נמצאה גופתו בעת הקרבות על פתיחת הדרך לנגב, והוא הובא למנוחות בקיבוץ רוחמה. ביום י"א בתמוז תש"י (26.6.1950) הועבר למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בכפר ורבורג. כמה חודשים לאחר מכן הגיעה לארץ דודתו של ישראל, ורק אז נודע לה גורלו. החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.
