זילברשטיין, משה

בן שרה ואריה, נולד בליל כ"ט בתשרי תר"ץ (2.11.1929) בתל- אביב, בשעה שעוצר היה מוטל על העיר בגלל התסיסה השנתית המסורתית ביפו לרגל "יום הצהרת בלפור". בלומדו בבית-הספר "תחכמוני" הצטרף ל"עדת הצופים" הדתית והמשיך לפעול בה גם כשלמד מסגרות ומיכניקה כללית בבית-הספר המקצועי על-שם מכס פיין. ב"עדה" נדרש לעבור קורס מדריכים ולפעול בהדרכה, ומתוך ענוותנותו וחוסר רצון לפקד חזר אחרי זמן קצר אל שורות החניכים. ל"הגנה" הקדים להצטרף לפני חבריו ב"עדה" וכשהצטרפו גם הם במאורגן, ביקש והשיג את העברתו אל יחידתם. הוא עבר את כל שלבי השירות (קשר-שליחות, גדנ"ע) עד לחבר רגיל ב"הגנה". בהשתתפו בפעולה לרגל בואה של אוניית- המעפילים "יציאת אירופה תש"ז" לקה בדלקת בפרקי הרגליים, שגם בשלושה חודשי שכיבה במיטה לא נרפא ממנה כליל, אך מכאוביו אלה לא יכלו למונעו ממילוי חובותיו. ממחרת ליל 29.11.1947, ליל החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ לשתי מדינות, יצא להגן על שכונות-הספר ופעם גם השתתף בליווי שיירה. בין פעולה לפעולה נאלץ לשכב בגלל התחדשות מכאוביו בפרקי הרגליים, אך סירב לציית להוראות הרופא שישכב כמה ימים רצופים, שכן אין ברצונו להיות "נכה" בשעה שהמולדת קוראת לו. סיים קורס לנשק כבד (מרגמות ומכונות-ירייה) ושירת זמן-מה בפלוגה המסייעת של חטיבת "גבעתי" בשרונה, ונועד להישלח כמקלען בתגבורת הפלוגה הדתית לכפר עציון, כשהרופא והמשפחה ניסו למונעו מכך, השיב בפסקנות, בהצביעו על תצלום של ילדי דודו: "הן בעד אלה אנו נלחמים, למען ייטב להם". במכתביו מכפר עציון השתדל להעלים מהוריו את המאמץ המוטל עליו למעלה מכוחו ולהרגיע אותם. משה פעל כמס' 1 ליד מכונת-יריה ועמד ימים ולילות רצופים על המשמר עד אפיסת כוחות בגלל חוסר שינה. באחרונה חזר לנוח שעות מספר אחרי היותו בשירות 38 שעות רצופות, ולפני שהספיק להירדם הוזעק לעזרת העמדה במנזר הרוסי שהותקף קשה. תחת מטר יריות יצא עם חבריו בזחילה אל המקום והם השיבו אש לאויב במשך שעות רצופות, עד שפגז בריטי פוצץ אותו ואת קנה המקלע שבידו, וכך נפל, ביום כ"ה בניסן תש"ח (4.5.1948) ונקבר באדמת כפר עציון. ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים.