זילברשטיין, אורי

אורי, בן צפורה ז"ל ואברהם יבדל"א, נולד ביום ה' בסיון תש"ד (11.6.1944) בחיפה. הוא למד בבית-הספר היסודי 'גאולה' והמשיך ללמוד בבית-הספר התיכון 'חוגים', שניהם בחיפה. אורי היה נער מלא שמחת-חיים, שבת-צחוק של שובבות עליזה לא משה מעל פניו. זכרו של אורי מעלה עד היום רגש של נועם וחביבות בלב חבריו. שמחתו הייתה שמחה אמיתית, שנבעה מתוך גישה אופטימית ולא מתוך קלות-דעת. בזכות אישיותו הנעימה קנה לו חברים רבים. תמיד היה אחד מן ה'חבר'ה וחוג חבריו הלך וגדל ברבות הימים. הוא לא ניתק קשרים ישרים, אלא תמיד הוסיף עליהם הכרויות חדשות. בשמחות, במסיבות ובסתם פגישות, היה אורי מעודד את הכל לשיר בצוותא ולרקוד. לכל מקום היה מגיע עם האקורדיון שלו, שהפליא לנגן עליו, והיה משרה עליזות בקרב כל הנוכחים. מעולם לא התבלט בכיתה ולא התנשא. בשמחה היה מוותר על הריקודים ועל השירה והיה אוחז באקורדיון ומנגן עליו במשך שעות, כדי שאחרים ירקדו וישירו. אורי ניחן בכושר שיחה מבריק וביכולת ניתוח ותגובה מידיים. לחבריו זכור מקרה, שלא יכלו להתכונן לקראת שיעור, אצל מורה שנהג לבחון את התלמידים בחומר מן השיעור הקודם. דווקא באותו יום הגיע אורח לכיתה ואורי נקרא ללוח להיבחן. למרות שיכול היה להסתמך רק על זיכרון השיעור מלפני שבוע, עמד והרצה בשטף ובבהירות במשך דקות ארוכות. למחרת הגיעו דברים מלאי התפעלות מפי האורח על התלמידים בעלי כושר החשיבה המעולה שבכיתה זו. הפעילות החברתית, החברים, החברות והיחסים אתם היו בראש מעייניו והוא הקדיש להם את רוב זמנו החופשי. כך גם הגיע אל תנועת הצופים, הוא היה חבר פעיל בתנועה ובילה שם הרבה שעות. גם שם קשר קשרי ידידות אמיצה עם חברים רבים. את אורי אהבו מפני שידע לחיות בין האנשים. הוא בורך ביכולת להקשיב ולהבין. הקשר אתו היה כמעט אינטואיטיבי. רבים מידידיו אהבו לבוא אליו ולשוחח אתו שעות ארוכות. הם לא חששו לפתוח בפניו את סגור לבם ולספר לו דברים, שלא העזו לספר לשום אדם מלבדו. ביתו היה תמיד מלא ידידים והבילוי בשיחה אתם היה חשוב בעיניו יותר מכל בילוי אחר. למרות עליזותו ועליצותו כלפי חוץ, היה רציני ביותר בגישתו לשאלות נכבדות בחייו שלו, ועל אחת כמה וכמה – בחייהם של אחרים. ערכים של אהבת העבודה, הסתפקות במועט, יושר וצניעות, היו לגביו כורח חיים ולא ססמאות התלויות על קירות הקן בתנועה. ואכן, כשהגיע מועד גיוסו לצה"ל הוכיח בגופו, כי אכן התכוון לכל מה שאמר ודרש ב'גרעין' שלו בתנועה. אורי גויס לצה"ל במחצית אוקטובר 1962 והתנדב לנח"ל. לאחר הטירונות עשה תקופה בשל"ת במחוז הגולן. אחר-כך נכנע לבקשות חוזרות ונשנות של ידידים ומפקדים והצטרף לצוות-הווי של הנח"ל, כאקורדיוניסט. אבל אורי לא יכול היה להשלים עם עובדת היותו 'ג'ובניק'. לאחר מאבק קשה הצליח לעבור לסיירת בחיל השריון וסיים את שירותו כאחד ממשפחת חובשי הכומתות השחורות. לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר ולאחר שסיים בהצלחה את לימודיו בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית והוסמך כעורך-דין, נשא את חברתו שרה לאישה והקים את ביתו בבת-ים. מיד בתחילת דרכו החליט להיות עצמאי. כארבעה חודשים לפני נופלו, הצליח לרכוש משרד מחבר שפרש מן המקצוע, והחל פועל כעורך-דין עצמאי, לגאוות בני משפחתו וידידיו. במלחמת יום-הכיפורים השתתף אורי בקרבות הבלימה הקשים ברמת הגולן. רבים מידידיו לא ידעו שהוא לוחם באחד החילות הקרביים המובחרים ועל כן לא דאגו לו. כולם היו משוכנעים שעדיין הוא נמצא בצוות-ההווי של הנח"ל. ביום י"ד בתשרי תשל"ד (10.10.1973), בקרב שהתחולל מזרחית להר יוסיפון, נפגע אורי על ידי טיל קטיושה ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה. אמו, שאליה היה קשור במיוחד, לא עמדה בכאב האבדה הנוראה ונפטרה זמן קצר לאחר קבלת הידיעה המרה. השאיר אחריו אישה, אב ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.