שלמה, בנם של באשה ויעקב, נולד ביום י' בסיוון תרפ"ט (18.6.1929) בפולין, בעיירה נדג'ין. גדל בסביבה חקלאית, את ימות הקיץ היה עושה עם הוריו בגני פרי שחכרו באזורים כפריים והשתתף בשמירה, באיסוף הפירות ובהובלתם. למד ב"חדר" ובבית ספר עממי. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ופלישת הנאצים לפולין (ספטמבר 1939) הוחמר מצב היהודים במדינה כולה, וכך גם מצב קהילת נדג'ין הקטנה. עשרות אלפי יהודים מכל עיירות הסביבה גורשו לגטו ורשה. תנאי החיים בגטו היו בלתי נסבלים: הצפיפות גאתה, מנות המזון קוצצו והאוכלוסייה סבלה מקור ומרעב. מעצרים, רצח ברחובות, הוצאות להורג, משלוחים למחנות ריכוז, חטיפת בני אדם ושילוחם לעבודות כפייה ברייך היו מעשים של יום-יום. גבולות הגטו לא נקבעו סופית, עובדה שזרעה בלבול ויצרה כאוס. באמצע נובמבר 1940 נסגר גטו ורשה והוקף בחומה. בחודשים הבאים החלו השילוחים למחנות ההשמדה. עד סוף המלחמה נשלחו להשמדה כ-90 אחוז משלושה ורבע מיליון היהודים שחיו בפולין, ביניהם גם מרבית יהודי נדג'ין. שלמה ומשפחתו נשלחו גם הם לגטו ורשה כבר בתחילת המלחמה. כשהחלה הוצאת היהודים להשמדה נמלטו שלמה ואחיו הקטן מהגטו ומצאו להם מקלט בבית נוצרי, עד שמלשינים הסגירו אותם לידי הנאצים. אחיו של שלמה נרצח לנגד עיניו. רק הוא הצליח להינצל בשל מראהו הארי, וזכה לראות את תום המלחמה. אחרי המלחמה שהה זמן מה בבליז', בבית דודו הקצב, ועזר לו בהובלת בשר ובשאר עבודות. שלמה הלך והתקרב לרעיון הציוני, והצטרף לקבוצת נוער שזה היה דגלה. מספר חברו מאותם ימים: "רואה אני אותו לנגד עיניי, בחור שמח ועליז. כמעט יום-יום פגשתיו כשהוא מחלק בשר באיטליזים. התפלאתי תמיד לראותו נושא על שכמו את נתחי הבשר הכבדים, עייף ויגע היה חוזר הביתה. בערבים היינו נוהגים ללכת לסניף של "האיחוד". לא פעם אמר לי: 'נמאסה עליי העבודה הזו, רוצה הייתי כבר לצאת מכאן, משאון העיר לכפר רחוק מפולין – ואולי ניסע לארץ ישראל, לארץ אבותינו. אולי שם אמצא לי מנוחה ומקצוע מתאים. כי פה אינני יכול כבר לחיות'. כעבור שבועיים מאז שיחה זו החלטנו לנסוע ארצה. בלי רשות הדוד עזב שלמה את הבית ואת משפחתו". שלמה וחברו יצאו לדרך בסוף שנת 1945, ולאחר תלאות ומכשולים הצליחו להגיע לבסיס העלייה בפרנקפורט שבגרמניה. כעבור חודשיים וחצי, ביום 26 במרס 1946, עלו לארץ במסגרת "עליית הנוער". בארץ התחנך שלמה במשך שנתיים בחברת נוער עולה בקיבוץ רמת יוחנן שבעמק זבולון. כאן זכה לכינוי "ג'ינג'י", על שום צבע שערותיו. בסיום התקופה נשאר עם חברי הקבוצה לשנה שלישית במשק. לא בקלות הסתגל לתנאים החדשים, לאקלים הארצישראלי, לאנשים ולעבודה, אבל לבסוף מצא את מקומו בפלחה, בכרם ובמטע הבננות. הוא נתחבב על חבריו, מדריכיו ומנהלי העבודה, והחל להרגיש את עצמו כאחד מאנשי המקום. נזכרים חברי הקיבוץ: "במהירות נפלאה חשנו כיצד הוא הולך ומשתנה. ארשת פניו התרככה. גם הלצה נמצאה בפיו, ולא עוד כזר היה בין החבריה. בבית הספר הוקירוהו, לא לשווא! היטיב שלמה ללמוד". כאשר פרצו בארץ המאורעות שבישרו את מלחמת העצמאות החליט שלמה להצטרף לשורות ה"הגנה". משגברו ההתקפות בסביבה מילא ברצון רב את חובתו בשמירה ובהגנה במסגרת חטיבת "כרמלי" – חטיבה מספר 2. הקרבות על קיבוץ רמת יוחנן וסביבתו החלו במחצית אפריל 1948, לאחר התבוסה שנחלו קאוקג'י וצבאו, "צבא ההצלה", בקרב על משמר העמק. לבד מרצונו לעודד את חייליו הייתה מטרתו של קאוקג'י לנתק את חיפה מאזורים חיוניים, זאת על ידי כיבוש גוש זבולון והשתלטות על כביש יגור-כפר עטה-חיפה, ששימש בתקופה ההיא ככביש מרכזי ממזרח וצפון הארץ לחיפה. קאוקג'י שלח את הגדוד הדרוזי, שהגיע מסוריה והצטרף לכוחותיו, לתקוף את משלטי ה"הגנה" בעמק זבולון, שהגנו על הקריות ועל מפרץ חיפה. הקרב החל ב-12 באפריל 1948 והתנהל במשך חמישה ימים רצופים. לוחמי חטיבת "כרמלי" שהוזעקו לאזור יזמו התקפות כנגד הכוח הערבי ובמקום התפתחו קרבות קשים, כאשר המשלטים עוברים מיד ליד. על ימי ההכנות והקרב מספר חברו של שלמה: "ימים אחדים לפני פרוץ ההתקפה על רמת יוחנן שמרנו יחד באותה עמדה, כל הלילה שוחחנו על עתידנו. היה ליל ירח, כוכבים נצצו והשיחה התגלגלה לה לאטה. נראה לי כאילו הרגיש וידע שלמה את הצפוי לו. עם ההתקפה התנדב שלמה לכיתת פל"ם (פלוגות משמר) ושם נתן את חלקו". מוסיף חבר אחר: "נזכר אני באותו יום עת עמדנו ליד הפרדס והתאמנו בהגשת עזרה ראשונה לפצוע בשדה. בן זוגי היה שלמה. השתוללנו שנינו וצחקנו על האימון המשעשע הזה… ולפתע מטח כדורים עבר מעל לראשינו. כולנו נשתתקנו והבטנו איש על חברו בפנים שואלות. רק שלמה נשאר צוחק. צחק הוא למטר היריות ולאש הקטלנית. בשעה שהגענו לעמדות הברכה בקצה היער, ואש האויב גברה מרגע לרגע, אף אז לא הפסיק את צחוקו. עמדנו שנינו בעמדה אחת כל היום. ובכדי שהזמן יעבור יותר מהר, התחיל הוא לשיר. שר, צעק וצחק. כאילו רצה להשתיק בזה את שריקת הכדורים. כך עבר עלינו יום תמים ביער. משחק משעשע היה זה. אך למחרת היום נפלו פניו במקצת, הוא נעשה יותר רציני ושקט. עת יצאנו לשדה הלך אחרי בשורה. לא ידענו כי זו היציאה האחרונה שלו". ביום ד' בניסן תש"ח (14.4.1948), בשעת התקפה גדולה על הקיבוץ, יצא שלמה עם כיתת אנשים להגן על הכרם מפני האויב. מספר חברו: "על גבו הייתה קשורה אלונקת שדה, אשר אחר כך הוציא עליה את נשמתו. סוף סוף אחרי זחילה קשה הגענו למטרה. היה זה במורד הוואדי. מחסה לא היה לפנינו. שכבנו גלויים לכדורי האויב, שבנה את עמדותיו מולנו. השמש להטה בכל חזקה, כאילו רצתה להבריח אותנו מהמקום הארור הזה. ואנחנו בלי טיפת מים, חמושים, צמודים היינו למקומותינו עד הצהריים". בארבע אחר הצהריים הגיעה פקודת הנסיגה. ממשיך החבר: "הנסיגה הייתה קשה עד למאוד. רק הצלחנו להתקדם כעשרים מטר והומטרה עלינו אש מהירה ומדויקת. אותו רגע נשמע גם קולו של שלמה: 'אני פצוע'. מהרגע הראשון הרגיש שבזה הוא מסיים את חייו. וכאשר התחילו לטפל בו, התנגד: בהיותו עוד בהכרה ראה כי חבריו בסכנה והוא עתה למשא עליהם. חיי חבריו היו יקרים לו, והוא רצה שיצילו את נפשם ולא ידאגו לו, לאחר שבין כה וכה והוא כבר אבוד. בראותו כי אין חבריו שומעים לו, והם מתקדמים מול האויב ומחפים על נסיגת החובשים שגררו את אלונקתו, נפרד מחבריו ובירכם ברכה אחרונה. לא בכה ולא צעק. הרים רק את ידו וחזר מספר פעמים 'שלום לכם, חברים'. אחרי זה נשתתק ולא הוסיף דבר עוד. פניו היו שקטים. הוא ידע כי מילא את תפקידו בשלמות. בהגיע החובשים אתו לסלעים שליד בית הקברות ובדקוהו, כבר לא הייתה בו רוח חיים. פניו גם אחרי מותו נשארו שקטים, שלווים ומחייכים". שלמה היה בן תשע-עשרה שנים בנפלו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין ברמת יוחנן. לימים, הועבר לבית העלמין החדש בקיבוץ. במלאת שנה לנפילתו הספידוהו חבריו: "הוא איננו יותר, אבל רוחו חיה בתוכנו. רוחו תחיה לעד בתוך כל אחד מחברי חברתו. רוחו יהיה מאור בדרכי כל חבריו. דמו יתבע מכל חבריו להמשיך, להמשיך במפעל, שהוא הקדיש את כל כוחו ומרצו, במפעל הנקרא חברה". "נספה חברנו על האדמה אשר בה רצה להשריש את שורשיו, על האדמה בה רצה לחדש את חיי עלומיו בעבודת האדמה ובהנאת היצירה. לאחר שנותיו האפלות, לאחר שנות התלאה והסבל רצה למצוא מקור תנחומיו בקימום חברתו, אשר תשמש לו משפחה. אולם גורל חייו הובילו והדריכו לחרף את נפשו מנגד ולמות מות קדושים בשערי ביתו, בשערי משק בו התחנך, קנה דעת ועמד להתחיל לחיות את חייו העצמאיים. הוא נפל בעודו נער, בטרם התחיל להבין את הליכות העולם וחוקי החיים. אך כבר אז נראה בו אופי חזק ופניו הרציניים הביעו עקשנות וקנאות ללא סטייה מדרכו בחיים, בדרך אשר בחר בה". "נזכור את דברי שלמה האחרונים, בהם ביטא את נאמנותו ומסירותו לחבריו לערגת חייו – לחברה – ובם גם קידש את שמו בתוכנו לעדי-עד". שלמה וחבריו הונצחו בסרט וידאו מיוחד שהופק בקיבוץ רמת יוחנן לזכרם. החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל
