ז’יטומירסקי, יעקב

יעקב, בן חנה ויהודה, נולד ביום י"ח בסיון תש"ז (6.6.1947) בקבוץ עמיר שבגליל העליון. משפחותיהם הענפות של הוריו נספו כליל בשואה, ולכן נקרא שמו יעקב – על שם אבי אמו, שנפל מכדור של נאצי בגטו ורשה. גידולו הביא להוריו מעט ניחומים. כשנה לאחר לידתו פרצה מלחמת השחרור, והוא פונה עם שאר ילדי הגליל העליון לחדרה, שהייתה בטוחה יחסית. הוא למד בבית החינוך על שם א"ד גורדון בתל-אביב, והמשיך בבית-הספר התיכון-מקצועי "עמל" בקרית שלום. לשם קבלת תעודת הבגרות למד בבית-הספר התיכון "אנקורי" בתל-אביב. מילדותו ספג ערכים של יושר לבב, של כבוד והבנה לזולת, של הסתפקות במועט וחיי צנעה. הוא התחנך ברוח חלוצית, ברוח ערכיה של ההתיישבות העובדת. למרות שימי ילדותו ונעוריו עברו עליו בעיר הגדולה, נשאר כל חייו קשור לאדמה, למרחבים ולנוף הפתוח. הוא סלד מהרדיפה אחרי תארים אקדמיים והנאות חומריות. אהבת הארץ והעם הייתה חלק בלתי נפרד מאישיותו, והטביעה את רישומה העמוק באורח חייו ובהתנהגותו. ערכים אלה הכתיבו את דרך חייו. דרכו הובילה אל תנועת "השומר הצעיר", ממנה אל הנח"ל ומהנח"ל – לקיבוץ נירים, ישוב ספר מול רצועת עזה. בתנועת "השומר הצעיר" שימש כמדריך בקן הצפון בתל אביב. התבלט והצטיין במסירותו ובאהבתו לחניכיו. ארגן מחנות בנוף המולדת וטיולים בשבילי הארץ. יעקב גויס לצה"ל בסוף ספטמבר 1966, והתנדב לנח"ל המוצנח. לאחר הטירונות עבר קורסים שונים במסגרת הסבה של חיילי הנח"ל לחיל השריון, וביניהם קורס נהגים וקורס צוותי תותחים 20 מ"מ. כעבור זמן עבר קורסים נוספים במסגרת חיל הרגלים. הוא עמד בהצלחה בקורס מפעילי מקלע פלוגתי ובקורס חבלה. לבסוף, לאור הצלחתו בקורס, נקבע לו מקצוע החבלה כמקצוע עיקרי. במלחמת ששת הימים השתתף כחיל סדיר בחזית הדרום. בתום שירותו הצבאי חזר יעקב לקיבוץ נירים. בעבודתו בשדות המשק מצא מרגוע לנפשו, ובחיי השיתוף התגשמו מאווייו. שם נשא לאישה את אראלה, ושם נולדה בתם דגנית. בנובמבר 1971, בעובדו בשדות המשק, עלה הטרקטור שלו על מוקש, ואך בדרך נס לא נפגע. (על מקרה זה נכתב במוסף השבועי של "מעריב", "ימים ולילות" ביום י"ח בתמוז תשל"ב, 30 ביוני 1972, בעמודים 26-25). במלחמת יום-הכיפורים השתתף יעקב בקרבות בסיני, כסייר בסיירת השריון. ב- 17 באוקטובר צלח את התעלה עם אוגדתו של האלוף אדן. למחרת, ביום חמישי, שמחת תורה, כ"ב בתשרי תשל"ד (18.10.1973), בהיתקלו במתחם קומנדו מצרי מחופר היטב במחנות אבו סולטאן, נפגע בכדור צלף, בעומדו חשוף בנגמ"ש, מחפה על חבריו במקלע. (על הקרב הזה מסופר בספר "המחדל" בעמ' 233). בן עשרים ושש היה בנופלו. השאיר אחריו אישה ובת, הורים ואחות. הוטמן בבית-הקברות הארעי בבארי. אחר כך, באוגוסט שנת 1974 הועבר לבית-הקברות בקיבוץ נירים. באפריל 1976 הועבר, לפי בקשת הוריו, למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול. בבית החינוך בתל-אביב חרוט שמו בלוח הזיכרון לחללים מתלמידי בית-הספר; בבית- הספר המקצועי על-שם הולץ הוקמה אנדרטה מעשה ידי החניכים לזכר כל הנופלים במערכות ישראל; בקיבוץ נירים הוקם חניון לזכרו בחורשת הזיתים שבמשק.