חיים, בן אולגה ואברהם, נולד ביום ו' בתמוז תש"ב (21.6.1942) במושב בית-שערים. הוא למד שם בבית-הספר היסודי ואחרי שעברה המשפחה להתגורר במגדל העמק המשיך חיים את לימודיו בבית-הספר התיכון-חקלאי על שם חנה מייזל, בנהלל. חיים נולד כבן האמצעי במשפחה בת חמש נפשות. הוא היה ילד תמיר, רזה ומלא מרץ ופעלתנות. כנער הקדיש עניין רב למשק של ההורים ואהב מאוד את השדות, את בעלי החיים ואת העבודה אתם. בכל יום, מיד לאחר תום הלימודים, מיהר אל השדות לעזור בעבודה, כדי לקיים את המשק ולפתח אותו. חיימ'קה, כפי שכינוהו באהבה בני ביתו וידידיו, היה צעיר עליז, מלא שמחת חיים ואהבת הזולת. חבריו זוכרים אותו תמיד מחייך ותמיד במצב-רוח טוב. הוא היה פעיל בתנועת הנוער העובד והלומד ואחרי-כן החל משתתף בקביעות ובעקביות בפעולות הגדנ"ע. כיוון שניחן בגוף מוצק וחסון, היה בין המצטיינים בתחרויות הכושר השונות, שהתקיימו במסגרת הפעילות השוטפת במועדון הגדנ"ע. שם נפגש בפעם הראשונה במשהו מחיי הצבא, שעתידים היו להיות חייו שלו. הוא אהב את המסגרת הכמו-צבאית והעריך את העקרונות של קדושת חיי האדם וטוהר הנשק העברי, אשר החל קונה בפעולות התיאורטיות. ואכן, ככל שהלך וקרב מועד גיוסו לצה"ל ובעיקר בגלל השפעתו של שלמה שכטר, חברה של אחותו מרים, התברר לו יותר ויותר שעתידו יהיה בצה"ל, בין חובשי הכומתות השחורות. אולי אופייני מכל לסיפור חייו ומותו של חיימ'קה, זיכרון של אמו מימי ילדותו המוקדמים: בהתקפת מטוסים מצריים על שדה התעופה ברמת דוד, בזמן מלחמת השחרור, היה חיימ'קה היחיד בין כל הילדים שסירב למצוא מחסה. "אני מוכרח לראות אם אלה המטוסים שלנו" אמר. חיים התגייס לצה"ל בסוף אוקטובר 1960 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות ולאחר שסיים בהצלחה קורס מקצועות-שריון, נשלח לקורס מפקדי-טנקים, שגם אותו סיים בהצלחה מלאה. לאחר תקופה קצרה נשלח לקורס קצינים שבסיומו השתלם בקורס קציני שריון. בחוות הדעת התקופתיות, הנהוגות לגבי קצינים, נכתב שהוא בעל כושר קליטה וכושר לימוד מעולים, שדיווחיו הם דיווחי-אמת, גם כאשר הדבר עלול לפגוע בו, שאינו דבק בפתרונות "תפורים מראש", אלא מתאים עצמו תמיד לשינויים ומסוגל לאלתר פתרונות כשהוא נתקל בבעיות פתאומיות. מעל לכל, תמיד דווחו עליו מפקדים, שהוא "חי" את המצב ביחידתו, שהוא רגיש ומרגיש את האנשים ביחידתו, פקודים ומפקדים כאחד. עם המלצות כאלה, אין להתפלא על הקידום המהיר, שזכה לו לאחר שהתנדב לשרת בצבא הקבע, בתום שירותו הסדיר. בזה אחר זה מילא תפקידים אחראים ומלאי אתגרים, וביניהם מדריך בקורס קציני-שריון, קצין-מבצעים גדודי, מפקד-פלוגה, סגן מפקד-גדוד ומדריך בקורס מפקדי פלוגות. בתקופה זו עוד הספיק גם לסיים את הכשרתו בבית-הספר לפיקוד ולמטה, שהוא בית-הספר הגבוה ביותר בצה"ל. במלחמת יום-הכיפורים השתתף חיים בקרבות הבלימה הקשים בדרום סיני. הוא יצא למלחמה בתפקיד סגן מפקד-גדוד וכבר בתחילת הקרבות קיבל על עצמו את המינוי של מפקד גדוד. תפקיד זה מילא כוותיק ומנוסה, בשקט בשלווה ובביטחון. דבר לא נעלם מעיניו, תדרך כל מפקד, דרש שכל פריט, ולו הקטן ביותר, יסופק לחיילים, למרות התנאים הקשים ולמרות הלחץ הבלתי-פוסק של האויב. חיים הוביל את אנשיו לצדה המערבי של תעלת סואץ. יומיים לפני נפילתו ישבו עמו קצינים אחדים על הטנק שלו וחיים – כפי שספרו – כולו חיוכים, רגוע ובוטח בעצמו, בחייליו ובצה"ל – הראה להם את המפה ובה מהלכי הקרבות האחרונים והשמיע את הערכותיו לגבי המהלכים הבאים. למחרת, ביום 22.10.1973, כשכבש חיים עם שארית הטנקים של הגדוד את "סרז' 72" – הוא הקילומטר ה101- על כביש קהיר-סואץ – הספיק עוד לומר לחייליו בקול חנוק מהתרגשות: "הרגע ההיסטורי – הבטחתי לכם להגיע לקהיר, את שליש הדרך כבר עשינו…" למחרת, ביום כ"ח בתשרי תשל"ד (23.10.1973) בהיותו בקילומטר ה-101, נפגע הטנק שמתוכו פיקד על גדודו פגיעה ישירה וחיים נהרג במקום. הגדוד, לא המשיך מערבה לקהיר – וחיים מצא את מותו בשליש הדרך לקהיר. חיים הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית בבית-העלמין בחיפה. בבית נשארו בנו הפעוט לירן, שטרם מלאה לו שנה ושזה עתה החל ממלמל את המלה "אבא" – אלא שחיים, שהיה כה מאושר וגאה בבנו, לא זכה לשמוע מילה זו מפיו; ואשתו רחל, אשר כל מי שהכיר את הזוג ידע שמערכת יחסים נפלאה כזאת אפשר למצוא רק באגדות ובסיפורים. קוראים, שהאוהבים מתים בשיא פריחת האהבה שלהם. קורה בסיפור – זה חבל, אולם כאן – זו הייתה מציאות נוראה, עולם מלא שחרב. המעגל נסגר. חיים השאיר אחריו גם הורים, אחות ואח צעיר. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו הישיר: "הוא הנהיג את הגדוד באומץ לב, בתבונה והעזה, תוך גילוי יחסי-אנוש נדירים, אשר עשוהו מופת בעיני מפקדי הגדוד וחייליו".
