בנם הבכור של טובה ונתן, נולד ביום ג' בכסלו תש"ם (23.11.1979) בחולון, אח לעופר. אורן גדל כילד בכור, נכד ראשון ואחיין ראשון במשפחתו. בהיותו בן שמונה, עברה המשפחה להתגורר ביבנה, שם למד אורן בבית הספר היסודי 'מעין', בחטיבת-הביניים 'רמות ויצמן' ובבית-הספר התיכון 'גינסבורג', אותו סיים עם תעודת בגרות מלאה. במהלך שנות נעוריו הרבה אורן לעסוק בשני תחביבים – נגינה באורגנית, וישיבה משך שעות רבות ליד המחשב, כשהוא מתכנן, כדבריו, את עתידו, כמנכ"ל של חברת תעופה גדולה. הוא היה ילד ונער רציני ואחראי, אך ניחן בחוש הומור ובחיוך מאיר פנים. בשל תכונותיו אלה רכש לו אורן חברים רבים ומסורים. להוריו היה אורן בן אוהב ומסור וחבר נפלא כאחד, והמשפחה הרבתה לנסוע לטיולים משותפים בארץ ובחו"ל. הוא היה נכד מסור ואוהב לסביו וסבותיו. תמיד דאג לשלומם וכשהתגייס לצבא, היה מתקשר אליהם כל יום שישי מהבסיס, כדי לאחל להם "שבת שלום". דודו האהוב והנערץ, יוסי, גדל איתו ושימש לו כאח בוגר, בילה בחברתו שעות ארוכות וחלק עימו את סודותיו ומאוחר יותר כשנולדו אחייניו האהובים נדב ועדי, החזיר להם את כל אהבתו. גם עם אחיו עופר ידע אורן לרקום יחסי חברות משמעותיים, ושני האחים חלקו ביניהם סודות רבים. עופר העריך מאוד את אורן וראה בו דמות הראויה לחיקוי. שני חלומות היו לאורן בשנות התבגרותו, האחד, להוציא רישיון נהיגה. אורן היה 'חולה הגה' ומשהגיע הרשיון המיוחל לא עזב את הרכב. חבריו מספרים כי היה נהג זהיר ומאוד מחושב, שדאג לנוסעים עימו ולרכב עצמו. חלומו השני היה הגיוס לצבא. הוא היה הולך יומיום לתיבת הדואר, לבדוק מתי יגיע הצו הראשון, ואחריו צו הגיוס. בראשית דצמבר 1997 התגייס אורן לצה"ל. הוא ביקש להתנדב לאחד מחילות השדה, אך בשל הפרופיל הרפואי שלו נאלץ לוותר והחליט להתגייס לחיל-השריון. הוא היה מלא גאווה על שיבוצו בחיל והחל במסלול הקרבי של חיל-השריון, עבר טירונות, קורס למקצועות הטנק ואימון צמ"פ. בהמשך נשלח לקורס מט"קים, אך בעיות בריאות אילצו אותו לוותר על המסלול הקרבי. אורן לא התייאש והיה נחוש בדעתו לשרת ולתרום כמה שיותר. הוא הוצב בחטיבת שריון בתפקיד הדרכה. אחר-כך יצא לקורס קצינים בסיסי, והמשיך לקורס השלמה לקציני שלישות, אותו סיים בהצטיינות, ושובץ כשליש בגדוד שריון. אורן היה מאושר לשרת בחיל-השריון וחדור מוטיבציה ורצון עז למלא את תפקידו בנאמנות. בחופשת השבת האחרונה שלו הספיק אורן לחגוג עם חברתו האהובה והמסורה, שירה, את יום הולדתה, ועם אימו טובה שחגגה גם היא יום הולדת. ביום י' בשבט תש"ס (17.1.2000) נפל אורן בעת מילוי תפקידו והוא בן עשרים בלבד. אורן נטמן בחלקה הצבאית של בית-העלמין ביבנה. הותיר אחריו הורים, אח וחברה. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סגן. הוריו כותבים: "עם היוודע על פציעתו של אורן התאספו כל חבריו המסורים: ירון, גלעד, ליאור, פז, רונן, אלי, אסף וברק, שמאז אינם עוזבים אותנו, מרבים לבקר ולשתף אותנו בכל שעובר עליהם. המפגש איתם מרגש בכל פעם ומחבר אותנו לאורן, ועל כך יבורכו". מתוך דברים שכתבו לו בני משפחתו ביום השלושים למותו: "מספרים אנו עליך לכל שומע/ וכל אחד כמובן דומע./ ילד יפה, מלא חיים ועטוף באהבה,/ את הצבא שרתת נאמנה./ חיכית בכיליון עיניים להיכנס לקבע,/ ובמשכורת הראשונה לפנק את אמא./ לאבא שימשת מקור הזדהות עם הנעורים/ ובן ללמדו את חוכמת החיים./ עם עופר אחיך חלקת את כל הסודות,/ ונכד מסור היית לסבים ולסבות./ דוד נערץ לכל האחיינים/ מקור גאווה לכל הקרובים./ כדור תועה אחד שפגע בך, שם קץ לכל התקוות/ ואנחנו נשארנו עם המון שאלות,/ בשארית כוחנו מנסים לחיות." מפקד היחידה כותב: "אורן שירת ביחידתי כקצין שלישות גדודי. קיבלתי אותו לגדוד כבוגר מצטיין של קורס קציני שלישות. תקופת כניסתו לתפקיד לא היתה קלה, דווקא משום ששאף לשלמות וההצטיינות היוותה עבורו ערך. עם חלוף הזמן ניכר היה כי הוא מיטיב להביא את יכולתו האישית הגבוהה לידי ביטוי ומצליח במשימותיו. נוכחתי לדעת כי לפני קצין רציני ואחראי, המבין את גודל האחריות שהוטלה על כתפיו ונושא אותה במסירות ובגאון. כל משימה מילא בשקידה והקדיש את כל מרצו וזמנו על-מנת שהתוצאה תהיה הטובה ביותר…" מתוך מכתב למשפחה שכתבה שירה, משקי"ת החינוך בגדוד שבו שירת: "לפני ארבעה חודשים הודיעו שמגיע אלינו שליש חדש. היה ברור לכל מחלקת השלישות שלא הולכים להיות לו חיים קלים. השליש הקודם התייאש מאיתנו סופית, וידענו שגם הוא ירים ידיים באיזשהו שלב, שלא יהיה לו כוח לשטויות שנרעיף עליו. אבל פתאום נתקלנו במשהו אחר, שלא הכרנו עד אז. אורן התמודד. הוא עמד מולנו ולא פחד לפתוח את הפה, להגיד לנו מה שהוא חושב, וכן, לתת פקודות, הוא הרי היה המפקד שלנו… בהתחלה נרתענו ולא כל כך הסתדרנו עם העניין, שפתאום יש מישהו שנותן לנו פקודות, רק אחר כך, כשהכרנו את אורן האמיתי, הבנו שזה מתוך אכפתיות." כותבים עליו רותי וג'קי בן-חיים, חברים של ההורים: "אנחנו, שעקבנו אחרי צמיחתו של אורן והפיכתו מנער לגבר, חייל וקצין, ראינו בו שתי דמויות שגרו בכפיפה אחת. היה אורן של אמא טובה, בן בכור שהפך, כמו באגדות, מילד צנום לבחור יפה תואר, רגיש ועדין, עם חיוך ביישני כובש לב ועיניים יפות בעלות ריסים ארוכים. תלמיד מצטיין שהצליח בכל המשימות שנטל על עצמו. בן שיודע לקבל אהבה , אבל גם לתת בחזרה, נער-בחור, בעל נפש רומנטית, שמתייעץ עם אמא איך להתחיל עם החברות. ומהצד השני התגלה אורן של אבא נתן, אחראי, שקול ואפילו פדנט בתחום המקצועי. נחוש בהחלטותיו ובדרכיו. חייל מוכשר, בעל מוטיבציה גבוהה לשרת כלוחם בחיל קשה ותובעני. גבר שאינו נרתע מקשיים. וזכרו של השילוב המופלא הזה בין נער עדין ללוחם ומפקד קשוח, בין הילד של אמא לילד של אבא והאח של עופר – יישאר עימנו תמיד." שנה לאחר מותו של אורן נולד אחיו, יובל. יובל ילמד להכיר את אחיו, אורן, דרך הסיפורים והתמונות. גם לדודו האהוב יוסי נולד לאחר מותו של אורן בן נוסף, מאור. לזכרו של אורן הוקם חדר אורקולי בבית-הספר 'מעיין' בו ילמדו ילדי יבנה להכיר את אורן
