יוסף, בן בלהה ובן-בצלאל, נולד ביום י"ז בחשון תשי"ג (5.11.1952) בתל-אביב. הוא למד בבית-הספר היסודי "משה הס" ובבית-הספר התיכון-עירוני בתל-אביב. בילדותו היה יוסי ילד עקשן, מרדן וכושל בלימודיו. ברבות הימים חל בו שינוי מפתיע והוא סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי בהצטיינות ואף התקבל לבית-הספר התיכון עירוני ט', אשר בו הסלקציה חמורה מאוד בדרך כלל. גם בבית-הספר התיכון הצטיין יוסי בלימודים, אך כמעט שנכשל בסיומם, בגלל אסון שניחת על המשפחה. בעת שהתכונן לבחינות הבגרות גסס אביו, חולה הסרטן, בעינויים קשים. בתמיכתה של האם, אשר הבינה שהדיכאון לא ירפא את האב ממחלתו, המשיך יוסי להתכונן לבחינות הבגרות ובכוחות נפש בלתי מצויים ניגש לבחינת הבגרות הראשונה שבוע לאחר פטירתו של האב. יוסף גויס לצה"ל בראשית פברואר 1971, הוצב לחיל השריון ועבר קורסים רבים, שאת כולם סיים בציונים גבוהים: קורס מש"קי טנק, קורס תותחן טנק, קורס מקצועות טנק וקורס מפקדי טנקים. לקראת סיום שירות החובה שלו נרשם יוסי ללימודי רפואה באוניברסיטת תל-אביב. כמו כן החל לבנות מערכות סטריאופוניות בשעות הפנאי בתקווה שבבוא היום יוכל לממן את לימודיו במכירתן. סיפרה אמו: "יוסי היה מוכן לחיים. הוא היה מוכשר, יפה-תואר, מלא מרץ ויוזמה. הוא ידע את אשר לפניו. הוא היה נער בן 20 מעוצב ומגובש. הכל היה ברור ומתוכנן לפרטי פרטיו, פרט… למספר שנותיו". יומיים לפני שפרצה מלחמת יום-הכיפורים טלפן יוסי והודיע שלא יגיע בקרוב – כל החופשות בוטלו. במלחמה התגלה יוסי כלוחם עשוי ללא חת. המלחמה בסיני נמשכה במלוא עוזה. יוסי החליף טנק, אך גם זה נפגע בברד הפגזים – נפגע פעם, נפגע פעמיים, שלוש, ארבע וחמש פעמים. יוסי, בקור-רוח עילאי, תיקן את הכלי שלו שוב ושוב והמשיך להילחם – ברמה מקצועית מעולה, בשיקול דעת ובאומץ-לב בלתי רגיל. יוסי, שהיה חניך מצטיין בקורס לצוותי שריון, הוכיח את תורתו הלכה למעשה בשדה הקרב. ביום כ"ו בתשרי תשל"ד (22.10.1973), יום הפסקת האש, נעה יחידתו בעבר המערבי של התעלה, דרומה לפאיד, ואז ספג הטנק של יוסי את פגיעתו השישית, הגורלית, ויוסי נפל. על גבורתו בקרבות ובמיוחד על התנהגותו האמיצה בקרב של יום ה8- באוקטובר, שבו נפגע הטנק שלו חמש פעמים, הוענק ליוסי "עיטור העוז". וזה נוסח תעודת העיטור: "ביום 8 באוקטובר 1973 ביצע הגדוד, שסמל יוסף זיוביש ז"ל נמנה עמו, התקפת-נגד על האויב ב"מכשיר". תוך-כדי הסתערות נפגעו 7 טנקים של הגדוד, והכוח התפצל לכוחות-משנה, לרוחב כל היעד. הטנק, שבפיקודו של סמל יוסף זיוביש ז"ל עלה על היעד יחד עם טנק המג"ד. בסוף ההסתערות אבד קשר-העין בין שני הטנקים, אולם סמל יוסף זיוביש ז"ל המשיך בהתקפה, למרות שהטנק שלו נפגע קשה, ובסוף חילץ את אנשי-צוותו ואנשי צוות נוסף, והביאם בשלום לכוחותינו. בהמשך המלחמה נפגע הטנק שלו 5 פעמים נוספות, ובכל-פעם הצליח לתקנו והמשיך להילחם. בפעם השישית, כשנפגע הטנק, נהרג. במעשיו אלה גילה אומץ-לב, קור-רוח, תושייה ודבקות במשימה". הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. השאיר אחריו אם ואח. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "בתקופת היותנו באימונים לא הספקתי להכיר את יוסי היטב, אך קבלתי דו"חות מצוינים ממפקדיו הישירים. במלחמה נזדמן לי לעמוד מקרוב על תכונותיו של זיוביש (כך נקרא ביחידתו) ואני חושב, ובכל הכנות, שנזדמן לי להכיר לוחם בעל שיעור קומה בלתי רגיל. השקט שלו, הרמה המקצועית המעולה, שיקול הדעת הבהיר ועל הכל – אומץ לבו, אלו היו התכונות שנדרשו מלוחם במלחמה קשה זאת, וזיוביש הוכיח שכולן קיימות בו. דמותו וזכרו יעמדו לפנינו תמיד כמופת של לוחם בעל שיעור קומה נדיר, היכול לעמוד בשורה אחת עם גדולי הלוחמים של עם ישראל בכל הדורות".
