זיבנר, דן

בן שרה וגיורא. נולד ביום ה' בניסן תשט"ז (17.3.1956) בקיבוץ עין חרוד איחוד. למד בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון שבקיבוצו. כנער שגדל בקיבוץ עבר דני את כל המסלול התנועתי. מורתו שרה ארז מתארת את דמותו: "ראיתי נפש רגישה והיום אני יכולה להוסיף, מיוחדת. חשתי איך הנער הזה, כחול העיניים, צומח מולי. למדתי בשמחה כיצד הוא עושה צעדיו בזהירות של ביטחון ולפתוח עצמו בפני זולתו". הוא התעניין מאוד בפילוסופיה והרבה לקרוא ספרים, כפי שהעיד חברו: "דני היה קורא ספרים. לא קורא סתם לשם הנאה. היה קורא וחושב". הוא התעניין בארכיאולוגיה ובמידת-מה בציור, והרבה לטייל. מתאר חברו: "דני אהב לטייל, היה לו חוש ליופי וחוש להיסטוריה והיה מחפש את שניהם בטיולים." כשהיה בטיול בספרד, כתב באחד ממכתביו: "התחלנו לגעת באירופה והתחילו להופיע היערות, זה באמת אדיר. פראות כזו של ירק עם הרטיבות וריח הטחב והכול ממולא במטפסים ושיחים קטנים ושקט מוחלט וכל זה פשוט בטבע. אף אחד לא סידר ואירגן את זה ככה". נוסף לאהבתו לטיולים, אהב ספורט והצטיין בו. כשסיים את לימודיו ובטרם גיוסו לצה"ל התנדב לשנת הדרכה בבית-שמש. בחודש אוקטובר 1974 גויס דני לצה"ל והצטרף לסיירת גולני. הוא עבר מסלול כלוחם, ואחרי-כן יצא לקורס קצינים וסיימו בציון מעולה. דני עשה את שירותו בהרגשת ייעוד ושמחה. מתאר חברו-מפקדו: "שימשתי כמ"פ בפלוגת הסיור שבה היה דני חלק בלתי נפרד. דני היה קצין מסור ואחראי ביותר. הצוות אהב והעריך מאוד את יחסו הרציני והבלתי מתפשר לעתים. ראינו בו קצין במלוא מובן המלה, עם כל המשתמע מכך (דוגמה אישית למופת, רצינות ומסירות)". דני התנדב לשירות הקבע, וכשהשתחרר חזר לקיבוצו לשנה שלאחריה יצא לעיר על-מנת להתפרנס, לראות עולם וללמוד. הוא התכוון ללמוד חקלאות, כי בה ראה את עתידו. הוא עבד בארכיאולוגיה, בגינון ובחקלאות ובמסגרת העבודה נסע לספרד ולפורטו ריקו. את הנסיעה לפורטו ריקו, לעבודה בחווה חקלאית, קטעה מלחמת שלום-הגליל. הוא שב מיד ארצה והתייצב ביחידתו בלבנון. אחרי המלחמה המשיך בעבודה ובלימודים, תוך שהוא מתמיד להתעניין בפילוסופיה, הגות, תנ"ך בצמחיית ארץ-ישראל, טיולים וארכיאולוגיה. דני נקרא לתקופות של מילואים. ביום כ"ט בתשרי תשמ"ו (14.10.1985) נפל בעת שירותו והובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית בבית-העלמין שבקיבוץ עין חרוד איחוד. השאיר אחריו הורים, אח – בארי ואחות – הגר. הוא קיבל תעודת הוקרה וכבוד על שירותו הצבאי. במכתב תנחומים למשפחה כתב מפקדו: "אני יושב ונזכר בשקט של דני, דני היה שקט מבפנים ושקט מבחוץ. לא התלונן ולא קיטר. צד אחר של אופיו שהתגלה בצבא היה נכונותו המתמדת להיות חבר טוב ותורם בצוות. תמיד היה נכון לעזור לאחרים ללא ציפייה לתמורה". וכתבה דודתו, מימי ברנד: "אתה היית בסך הכול ילד יפה עם עיניים כחולות. עם חוש נדיר לאבן, לצמח ולנוף. עם יכולת עבודה שרק מעטים ניחנו בה: דייקנית, שקטה, אף פעם לא ה'כמה' חשוב, אלא ה'איך'. בכל דבר רק האיכות". משפחתו והקיבוץ הוציאו לאור חוברת לזכרו ובה דברי בני משפחה וחברים על דמותו