זיבנברג, ולדימיר

בן פסח ומסיה. נולד ביום י' בתשרי תש"ז (2.10.1946) בעיר פרוקופייבסק שבסיביר, אליה הוגלתה המשפחה בתחילת מלחמת- העולם השנייה. שנתיים לאחר לידתו ברחה המשפחה מאזור- הגירוש והשתקעה בעיר לבוב, שהיתה לפנים תחת השלטון הפולני. מעיר זו הצליחו לעלות ארצה בסוף שנת 1972. ולדימיר עבר את כל מסלול-לימודיו – מבית-הספר העממי ועד לאוניברסיטה – בעיר לבוב. הוא סיים את לימודיו כמהנדס לטכנולוגית הזכוכית. בצד נטייתו למגמה הריאלית היה בקי גם בספרות הקלסית הרוסית והעולמית שאת יצירותיה קרא בתרגום רוסי. אף כי אביו היה ציוני וסיים בנעוריו גימנסיה עברית – התחנך ולדימיר, בתוקף הנסיבות, באוירה המתנכרת ליהדות והיה רחוק לגמרי מכל מגע עם מורשת יהודית, ולא ידע כמעט דבר על מהות עמו ועל תולדותיו. הרעיון לעלות לארץ-ישראל לא הלהיב אותו, אך הוא מילא אחר משאלת-לבם של הוריו והלך אחריהם. רק כאשר גויס לצה"ל, נטמע בסביבתו הישראלית והפך לפטריוט ישראלי בעל הכרה, לשמחת-לבם של הוריו. אז גם התחיל להכיר את הספרות הישראלית, אמנם מכלי שני, בתרגום לרוסית. בייחוד התפעל מחופש המחשבה והביטוי שמצא בארץ – בניגוד בולט כל-כך למה שמורגל היה בארץ-הולדתו. מאפריל 1973 עבד בבית-חרושת 'פניציה' בחיפה. תוך כדי עבודה הודרך בשיטות המודרניות של הנדסת תנורים והתכת מתכת – מקצוע שרק מעטים העוסקים בו. עבודה זו אפשרה לו לסעוד את הוריו הזקנים והחולים. הנהלת בית-החרושת שבעה נחת מעבודתו וציפתה בכיליון-עיניים לשובו מן השירות הצבאי, שהתחיל במאי 1974 – לפרק-זמן מוגבל. הוא עבר קורסים בהצלחה ושימש כנהג-טנק בחיל-התותחנים בדרגת רב"ט. התנהגותו זכתה להערכת מפקדיו, אשר ציינו בכתב, כי הוא ממלא את תפקידו כראוי וכי הוא חייל ממושמע. סמוך לתאריך שחרורו מן הצבא ביקש לאפשר לו ללמוד עברית. מבוקשו ניתן לו והוא הועבר לקורס לעברית בירושלים. תוך כדי עיסוק זה נפל בדרכו לביתו – ביום י' באייר תשל"ה (20.4.1975), והוא בן 29, הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית של בית-העלמין שבחולון. מפקדו האחרון כתב להורים השכולים: "ולדימיר ז"ל השתלב בקורס בצורה טובה מאוד מבחינה חברתית והצטיין בהישגיו הגבוהים. תמיד היה מוכן לעזור לאלה המתקשים ממנו. ביחידה היה חייל ממושמע ומסודר. מילא תפקידו לשביעות-רצונם של מפקדיו".