ז’ורנו, רונן

בן שמחה ושאול. נולד ביום כ"א בשבט תש"ל (27.1.1970) באשקלון. מיד לאחר הולדתו עברה משפחתו למושב אבן שמואל, שם גדל והתחנך. הוא למד בבית-הספר האזורי ממ"ד באבן שמואל עד כתה ו' ואת לימודיו היסודיים השלים במכינה לקראת לימודיו התיכוניים בישיבת 'אור עציון'. מתום לימודיו בישיבה ועד גיוסו לצבא היתה לו חופשה בת שמונה חודשים, אותה ניצל לעבודה חקלאית באזור הר חברון. באותה תקופה עסק הרבה בפעילות ספורטיבית אינטנסיבית ובריצות ארוכות מדי יום, וכל זאת כדי להכשיר עצמו לאחת היחידות המובחרות והקרביות בצה"ל. רונן גויס בשלהי פברואר 1988. הוא עשה טירונות בסיירת גולני, עזב את הסיירת ועבר לפלוגת עורב בגולני, שם סיים קורס מ"כים ואת המסלול של עורב כחניך מצטיין. לאחר-מכן נשלח לקורס קצינים. בתום קורס הקצינים הוא הוצב כקצין חונך בעורב, חנך ואימן חיילים מהחטיבות השונות, אך המשיך לשמור על קשר הדוק עם יחידתו, פלוגת העורב של גולני. ללא ליאות עשה הכול כדי לחזור ליחידתו המקורית. לאחר תקופה קצרה חזר רונן ליחידתו, כמ"מ בפלוגה. הוא עבר עם הפלוגה את כל המסלול כקצין באימונים קשים ומפרכים ובאחזקת קו בלבנון. רונן היה אהוד על חייליו ופקודיו ונודע כקצין מעולה, חבר, אב וידיד. הוא מונה לסמ"פ של הפלוגה, ותקופה מסוימת שימש כמפקד הפלוגה. רונן ניווט את הפלוגה בהצלחה בכל המשימות הקשות שהוטלו על אותה יחידה מיוחדת. כל זאת עשה בחיוך, ובעתות הפנאי ניגן גיטרה משירי הארץ שכל-כך אהב. ביום כ"א חשוון תשנ"ב (29.10.1991) יצא רונן למשימתו האחרונה, במטרה לשבש את מהלכי פעולות המחבלים והחיזבאללה. בפעולה זו נפגע נגמ"שו ממטען רב-עוצמה ורונן נפל בקרב, עם שני לוחמים מצטיינים, והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקריית-גת. רונן הועלה לדרגת סרן לאחר מותו. השאיר אחריו הורים, שלוש אחיות ואח – מיה, רויטל, דקלה ואביאל. שר הביטחון משה ארנס ושר החינוך והתרבות זבולון המר שלחו מכתבי תנחומים. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב ראש המועצה האזורית גליל עליון: "כתושבי הגליל החיים יום-יום את המאבק עם אויבינו מעבר לגבול, אנו מעריכים את עבודתם הנפלאה של חיילי צה"ל, הכרוכה תמיד בסכנת נפשות, ובכך מאפשרים לנו לקיים מערכת חיים סבירה, שהיא תנאי הכרחי לקיום היישובים בצפון. אין ניחומים לאבדן חיים צעירים. אנו מביעים את צערנו על כאבכם הרב". מפקד חטיבת גולני, אל"מ נווה יאיר, כתב למשפחה: "רונן התאפיין כלוחם וכקצין מהשורה הראשונה, מתנדב ראשון לכל משימה שגרתית ומבצעית. הוא אהב את חייליו והם אהבוהו. רונן, שעמד על דעתו ורצונו להיות מפקד, החל להנהיג את הצוות, שטיפח במנהיגות על כל משמעותה של המלה. הקפיד על קטנות בשגרה המבצעית, באימונים ובפעילות המבצעית מחד, ובחיבוק אהבה ותמיכה בחיילים מאידך. הקשר בינו לבין חייליו היה קשר של אהבה וטיפוח. הוא היה צנוע, בשיחות ובתדריכים לא התבלט, רשם את הדברים ברוב רצינות ואחריות, ודאג לביצועם המושלם. על פניו תמיד היה נסוך חיוך של מפקד הבטוח בעצמו, ובוטח בחייליו. עמוק עמוק בקרקע נטועים מעשיו, חיוכו ודרך חייו. פלוגת הפלנ"ט וחטיבת גולני מרכינות ראשן, ומצדיעות לרונן". הוריו הוציאו לאור ספר זיכרון ובו דברי חברים על דמותו. ביער המגינים בבקוע ניטעה חורשה בת אלף עצים לזכרו של רונן, ונכתב ספר תורה לזכרו.