fbpx
זוסמן, גלעד

זוסמן, גלעד


בנם הבכור של יעל ומשה יהודה. נולד ביום ל' בכסלו תש"ם (19.12.1979) בכפר סבא. אח לארנון, עידן ועפרה. למד בעירו, בבית-הספר הממלכתי-דתי "בר אילן", והמשיך ל"ישיבת בני עקיבא" שברעננה. בתום לימודיו התיכוניים, פנה לישיבת "מדברה כעדן" שבדימונה שם עוצב עולמו האמוני והתרבותי. עם מעבר הישיבה למצפה רמון המשיך את לימודיו גם שם. בשנות נערותו, התנדב במשך שנתיים בארגון "קו לחיים" וסייע לנערים חולי CP. בחודש מרץ 2000, במהלך לימודי שיעור ג' בישיבה, התגייס גלעד לשירות צבאי מלא שאותו עשה בפלחה"ן צנחנים. בתקופת שירותו לחם במבצע "חומת מגן" והשתתף במבצעים רבים אחרים. בתום שירותו הצבאי התגייס גלעד לשב"כ ועבד כמאבטח בכיר בנמל התעופה בן-גוריון. בתקופה זו נישא לחני, והשניים הקימו את ביתם ביישוב עלי. ביום ט' בכסלו תשס"ו, 10.12.2005, נולד בנם הבכור לביא. עם הזמן עבר גלעד לעבוד בחברת התעופה "אל על" כמטוסאי. באישיותו של גלעד התגלמו צדדים רבים ומגוונים. הוא היה צמא-דעת, התעניין ונמשך לתחומים שונים. התורה ולימודה לא היו "תחום" אצל גלעד אלא הלפיד שהאיר והוביל את חייו. לימוד האמונה שאליו נמשך ושבו השקיע רבות בישיבה ואף לאחר מכן – בצבא ובאזרחות, הכתיב את דרך חייו. בלימודו זה בחר להתמקד בשיעורים על ספר "הכוזרי" שניתנו על ידי הרב אלי בזק בישיבה שבדימונה. גלעד סיכם את השיעורים, וסיכומים אלו הלכו אתו במהלך שירותו הצבאי ולאחריו – בכל שגרת חייו. הדרך שבה התנהג והתייחס לאנשים, העבודה שבחר לעבוד בה, המקום שבחר לגור בו ולהקים את ביתו ולבסוף גם החלטתו לצאת למלחמה שממנה לא שב, נבעו כולם מלימודו ומאמונתו. גלעד היה בראש ובראשונה איש משפחה. מסירותו, אהבתו ודאגתו לאשתו ולבנו לא ידעו גבול. השפעתו על בנו עוד בחייו, ובעיקר אחרי מותו, הייתה עצומה ובלתי נתפסת בהתחשב בזמן הקצר שבו זכה להיות אב לבנו לביא. הדמיון בין לביא וגלעד התגלה כבר בראשית חייו של לביא. היה זה דמיון חיצוני ופנימי כאחד. התנהגותו של גלעד כילד התאפיינה בשלווה ובביטחון רב, בהיותו הבכור שסומכים עליו, בעיקר בשמירה על אחיו ואחותו, אך גם ביכולתו להצחיק את כולם בהערה שנונה, בתנועה מצחיקה, או בהמצאת דמויות דוברות עברית במבטאים שונים. בילדותו, לא אחת הפך הבית למגרש משחקי כדורסל או לזירת התגוששות גמלונית מלווה בשאגות צחוק ובחריקות רהיטים. גלעד גדל על סיפורי הילדות של הורי אביו שחיו בירושלים של תחילת המאה העשרים, שמע רבות על החיים בעיר הנצורה בתקופת מלחמת השחרור ועל נפילת האח הצעיר של סבו – דוד אביו – בקרב על צמח. הוא היה גם מודע מאוד לשתיקה שאפפה את גורלם של בני משפחת אמו שנספו בשואה. בחירתו בשם לביא לבנו נבעה מאמונתו בייחודו ובסגולתו של עם ישראל, ובראייתו את העם היהודי כעם גאה, מלכותי וכאור לעולם כולו. תחושות אלו התעצמו בזמן ההיריון, בתקופה שלאחר הפינוי מגוש קטיף. גלעד היה צמא לידע, דבר שהוביל לקריאה ולחקירה של נושאים רבים בענייני קודש וחול. כל דבר עניין אותו ולכן, באופן טבעי, התקשר בחייו לאנשים רבים ושונים. לגלעד היה חיבור בלתי אמצעי לאנשים. הוא העריך אנשים לפי מה שהיו ומה שעשו ולא מהיכן באו או לאיזה זרם השתייכו, וכל זאת תוך הכרת עצמו, ערכו ואמונתו. ההקשבה שלו לחבר שאתו דיבר הייתה מוחלטת. כל היקום עוצר כדי שגלעד יוכל להקשיב לך. היה נדמה כאילו הוא בולע את המילים בשקיקה וחורט אותן במוחו כדי שיוכל להיעזר בהן וללמוד מהן. בגלעד הייתה ענווה וצניעות, הוא לא היה אדם שהתבלט בדרך של רוח וצלצולים, הוא ידע להנהיג כשרצה, וידע ללכת אחרי אחרים כשראה לנכון. גלעד אהב מאוד לטייל בארץ ובחו"ל. הוא הספיק לטייל עם אשתו בדרום אמריקה לאחר החתונה, טיול שתכנן וחיכה לו עוד מתקופת הצבא. הניצוץ בעיניו כשסיים ניווט מסובך או סיפר על מעיין שראה או מסעדת בשרים טובה שאכל בה, העידו עד כמה הדבר נגע בו והיווה חלק ממנו. לגלעד הייתה "מחלה" – קראו לה "כושר גופני". הוא טען שכשעובדים – עובדים, וכשנחים – נחים, והוא ידע לנוח, אך ריצות ואימונים שונים לא היו בעיניו עבודה. הם גרמו לסיפוק, לתחושה אדירה של אושר ושל חופש. גם בתחום הזה ידע לסחוף אחריו אחרים לא כי הכריח או איים, אלא פשוט כי הוא עצמו עשה זאת. ביתו של גלעד והגינה שמסביב לבית היו מטופחים ומושקעים. אפילו שהבית בעלי היה זמני, גלעד לא ויתר על הצביעה, על הבנייה בתוך ומחוץ לבית ועל הפיכת העשבים שסביבו לגינה ירוקה וריחנית. ביום ט"ז בתמוז תשס"ו (12.7.2006) פתחו מחבלי החיזבאללה בהרעשה ארטילרית לאורך גבול הצפון, בחסותה תקפו בטילים סיור של צה"ל, הרגו, פצעו וחטפו שני חיילי מילואים: רב-סמל ראשון אהוד גולדווסר ורב-סמל אלדד רגב. בעקבות חטיפת החיילים ונפילת שמונה חיילים נוספים החליטה ממשלת ישראל לצאת למלחמת לבנון השנייה. בשבוע הראשון, על-פי החלטת הרמטכ"ל, התנהלה מלחמה אווירית. ביום כ"ג בתמוז תשס"ו (19.7.2006), שבוע לאחר החטיפה ובעקבות קטיושות רבות שירה החיזבאללה, החלה לחימה קרקעית של יחידות מובחרות. במהלך המלחמה, ביום 30.7.2006, נקרא גלעד לשירות מילואים ביחידה שצורפה לגדוד ההנדסה של אוגדה "עוצבת האש"- חטיבה 551, שירות שממנו לא חזר. גלעד נפל בקרב בכפר דבל שבדרום לבנון ביום ט"ו באב תשס"ו (9.8.2006). הוא נפגע מטיל שני שנורה על המבנה שבו שהה בעת שסייע בפינוי פצועים. עמו נפלו עוד שמונה לוחמים: רב-סרן נתן יהב, סרן ליאון שמוכר, רב-סמל ראשון אשר ראובן נוביק, רב-סמל אלעד דן, רב-סמל עדי סלים, רב-סמל נאור קאלו, רב-סמל עידן קובי וסמל-ראשון בן (בנימין) סלע. גלעד וחבריו נפלו ביום ט"ו באב, יום שעליו אומרת הגמרא במסכת תענית – "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים". ט"ו באב – יום המסמל את אחדות עם ישראל על כל חלקיו, אחדות עם עם ארצו והאחדת העם עם בורא עולם. היום הזה, על כל מאפייניו, הולם את גלעד. האחדות של העם בתוכו, עם ארצו ועם אלוקיו, הייתה דרך חייו של גלעד. גלעד היה בן עשרים ושבע בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בכפר סבא. הותיר אחריו רעיה, בן, הורים, שני אחים ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל. גלעד היה בעל, אב, בן, אח, נכד וחתן. אדם שמח וחם, אכפתי ודואג. אוהב ואהוב היה על כולם. היה לו קשר מיוחד במינו עם הוריו, עם אחיו ועם אחותו, ומסירותו למשפחתו שלו, לאשתו ולבנו, לא ידעה גבול.

דילוג לתוכן