fbpx
זומר, מנחם-פינחס (מנדל)

זומר, מנחם-פינחס (מנדל)


בן דויד וחיה. נולד ביום ט"ז בשבט תש"ח (27.1.1948) בעיר אולם אשר בגרמניה. המשפחה, למודת סבל ותלאות בשואת יהודי אירופה, עלתה לארץ ומנחם אז כבן שנה. את צעדיו הראשונים עשה הילד בבית הספר היסודי הדתי של חב"ד אשר ביפו ואחר שסיים את לימודיו שם למד בבית הספר התיכון "תורה ומלאכה" בתל אביב. תקופה מסויימת היה חבר בתנועת "הצופים", לאחר מכן, בעת האחרונה, לפני גיוסו, היה מרכז הגדנ"ע ביפו כשעיסוקו העיקרי היה במועדוני קליעה למטרה. על הצלחתו בשטח זה מעידות המדליות המרובות אשר קיבל. הרבה לקרוא ספרים ותחביביו העיקריים היו בתחומי הספורט (אימוני שחייה וכדורגל) וגם טיולים וסיורים ברחבי המדינה – מדן ועד אילת. השתתף בשלוש צעדות של ארבעת הימים. היה מעוניין מאוד בידיעת הארץ ובטופוגרפיה. אחרי שסיים את לימודיו בבית הספר המקצועי על שם מכס פיין בתל אביב עבד בתעשייה הצבאית של משרד הבטחון. בנובמבר 1965 גויס לצה"ל ושירת בחיל הצנחנים. כשענדו לו את כנפי הצנחן היה מאושר על שירותו בחיל קרבי. באחת הצניחות נפגע בגבו והרופא אסר עליו להמשיך בצניחה ואמר לו כי ביצוע פעולות נוספות יקשה עליו. אך הוא סירב לקבל תפקידים קלים ופחות מסוכנים והעדיף להמשיך להיות חייל קרבי. לאחר קורס ארוך העמידוהו לשירות החובשים הקרביים שבמסגרת הצנחנים וראה בכך ייעוד לתקופה ארוכה. את טבילת האש הראשונה עבר בפעולת התגמול בסמוע. השתתף במפגן "יום הצנחן" ברמת גן וכן במצעד יום העצמאות בשנת 1967, אשר יחידת הצנחנים ערכה בירושלים הבירה. הכל העריכוהו ואהבוהו על מסירתו ללא גבול ועל נועם הליכותיו ועל היותו הרוח החיה בתוכם. הוא שאף להגיע לקצונה. מלחמת ששת הימים פרצה כשהוא עודנו בשירות החובה ובעיצומו של הקרב על עזה, כקילומטר אחרי צומת חירבת דרג', נפגע מנחם ברגלו. אולם אחרי חבשו את פצעו בעצם ידיו בהבליגו על כאביו רץ בכוחות על-אנושיים וללא בזבוז זמן מתוך דאגה לפצועים אחרים אשר על סביבו, כי ידע כי הוא תקוותם ברגעים קשה אלה – ושם לידם השיגו כדור המוות כשדבריו האחרונים היו: "זו ארצי ואין להפקירה, אין בידינו ברירה אלא להילחם עד טיפת דמינו האחרונה די בקורבנם של ששה מיליונים מאחינו, אך אנו לא נלך אל הטבח. משפחות לנו בעורף ואני להם מגן. וכי מי ילך אם לא אנכי?!" זה היה ביום הראשון לקרבות, הוא כ"ו באייר תשכ"ז (5.6.1967). הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי לשעת חירום בבארי ולאחר זמן הועבר לבית הקברות הצבאי בקרית שאול. שמו הוזכר בספר "השבח להם" למרדכי נאור וכן נדפסו רשימות עליו ועל דמותו בספר "במעלות גיבורים" בעריכת ישראל ארליך.

דילוג לתוכן