בן הזקונים של מיכל ודן. נולד ביום י"ח בתמוז תשל"ו (16.7.1976) ברחובות. צאצא למשפחות חריט מצד האם, מוותיקי המושבה מטולה, וזומרפלד מצד האב. זאביק נקרא על-שם סבו, ד"ר וילהלם זאב זומרפלד, שעלה עם סבתא הילדגרד מגרמניה, והיה רופא בעמק. בהיותו האח הצעיר, היה זאביק מפונק למדי. אחיותיו הדה ואורית שימשו לו כבלם טבעי, טיפלו בו באחריות ובמסירות ובאהבה רבה. זאביק השיב להן אהבה והיה קשור מאוד למשפחה. תקופת ילדותו של זאביק עברה עליו ברחובות הוותיקה, קודם בגן הילדים ולאחר מכן בבית הספר היסודי על-שם סמילנסקי. כאשר היה זאביק בן שנה, מימש האב את חלום חייו, וככימאי במקצועו ייסד את המפעל המשפחתי שמייצר כימיקלים לענפי הקוסמטיקה ותוספות למזון. באווירה של עבודה ויצירה גדל זאביק, מסתובב בין מתקנים ומעבדות וסופג לתוכו גם ריחות משונים ומגוונים שאת פשרם לא הבין. במשך השנים היה ברור לו ולכולם שהוא ימשיך וילך בדרכם של האב ושל הגיס אסף. לימים, החל אף הוא לעבוד במפעל תוך שהוא שומר על צניעות ולא מתהדר בשייכותו המשפחתית. כשהיה זאביק בן תשע, עברה המשפחה ליישוב עשרת – מרכז כפרי ביישובי גדרות. באווירה כפרית ובמסורת המשפחות התחנך זאביק, והמשיך את לימודיו בבית הספר המקומי. את לימודיו התיכוניים סיים בבית הספר האזורי "באר טוביה" שהוקם על יסודות ההתיישבות העובדת. כאן, יחד עם חבריו שבאו ממושבי הסביבה, ספג זאביק את אהבת הארץ ואת הצורך להתנדב ולתת. מילד תמים וחולמני שאוהב להיות לבד, הפך זאביק לנער אנרגטי. החברים התרכזו סביבו, נצמדים לכנות ולפתיחות שניחן בהן – חבר אמיתי שנותן הכול, ללא מסכות ומחיצות, מכבד כל אדם ומדבר תמיד "בגובה העיניים". באופנוע הסוזוקי שהיה ברשותו "קרע" את השטח, שיחק כדורגל, ניגן בגיטרה והאזין לרוק כבד. ככלל, מוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד מחייו. חבריו של זאביק בשכבה היו חבורה שמחה ועליזה. הלימודים היו רק חלק מסוים מהווי חייהם, והעיקר היה להיות ביחד והאחד בשביל האחר. לקראת סיום לימודיו, כשאווירה של טרום גיוס מורגשת באוויר, החלו זאביק וחבריו להתכונן לשירותם והשקיעו באימוני כושר וסיבולת. כילד שגדל בבית שמורשת הצנחנים מוטבעת בו, היה ידוע כבר מינקות שזאביק יהיה צנחן. זאביק התגייס ב-24 בנובמבר 1994, ואחרי גיבוש מפרך, הפתיע את הוריו כשסיפר שהתקבל לסיירת הצנחנים. לא היה מאושר ממנו כאשר נודע לו שנבחר להצטרף לצוות המובחר. עם סיום הטירונות יצא לקורס צלפים, וזכה לפסק זמן מהמסלול המפרך. לא בקלות נפרד זאביק מהחברים למשך שלושה שבועות, אך התגבר וסיים את הקורס. סיפר מפקד סיירת הצנחנים: "חזרת לצוות לעבור את השבועות הקשים בהצלחה. חבר נהדר ולוחם מעולה. הכשרתך כצלף היחידה – תפקיד בעל משמעות מבצעית אדירה – התבררה כנכונה. המקצועיות והביטחון שהקרנת ללוחמים ולמפקדים, גרמו לי להציבך לידי בפעילויות של היחידה." על אהבתו הבלתי נדלית של זאביק למוזיקה, גם בעת שירותו כלוחם, מספר רונן: "לילה. החדרים האחרים כבר ישנים. בחדר שלנו האור כבוי. סנטימטרים מראשי נמצא שקע וממנו יוצא חוט המוביל למיטה שמעליי, ומסביר את פשר המוזיקה בשעת לילה מאוחרת כזאת. המוזיקה של זאביק. עוברת כשלושת רבעי השעה עד שקול קפיצת כפתור נשמע מהטייפ. מכל מיטות החדר נשמעות אנחות רווחה, שמסמלות את סוף הקסטה, ואת תחילתה של השינה שלנו. וזאביק? הוא כבר נרדם בשיר השני." סמל-ראשון זאביק זומרפלד נפל בקרב בלבנון ביום ט' באייר תשנ"ז (15.5.1997). באותו יום עסקה יחידתו בפעילות מבצעית מיוחדת, צפונית לרצועת הביטחון. במהלך הפעולה נתקל הכוח בחוליית חיזבאללה והתפתח קרב. בקרב זה נהרג זאביק ומפקד הכוח נפצע. סרן ערן שמיר נטל את הפיקוד והמשיך בקרב עד חיסול החוליה. משהחל הכוח לעשות את דרכו חזרה לרצועת הביטחון, תוך כדי תנועה, אירעה היתקלות בחוליה נוספת. בקרב זה נפל ערן ועמו חייל הסיירת סמל-ראשון רן מזומן. זאביק היה בן עשרים ואחת בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין שבגדרות. הותיר הורים ושתי אחיות. במלאות שנה לנפילתו כתב אביו: "זאביק שלנו, הנה עברה לה שנה ושוב כולנו התאספנו סביבך. מדי יום, בבית ובדרך למפעל עומד אתה לנגד עיניי, ואני משתף אותך במחשבותיי. מאה שנים של גבורה עברה משפחתנו. מימי מטולה ותל-חי, ועד פאתי סיני לחמנו למענה. כי ההיסטוריה לימדה שאין לנו בררה. אבל אין תנחומים לאימא מיכל, להדה ואורית אחיותיך. חלפה שנה של כאב ועצב. שלך, אבא." אורית, אחותו של זאביק, נפרדה ממנו בשיר "חוף האבדות": "שם תוכל למצוא / כל מה שאיבדת / אהבה, חבר, אח / אני איבדתי כאן טבעת / ולמחרת מצאתי אותה / אולי גם אתה כאן / מתחת לכל החול הזה / אולי שטפו אותך הגלים / אולי אתה נח על קו המים / ועוד מעט תקום ותרוץ אליי / ותספר לי את כל מה שלא הבנתי / ותרים את יונתן גבוה / והוא יצחק מאוד / וגם אני / בחוף האבדות." כתבה האחות הדה: "זאביק, עברה שנה מאז הלכת ולא שבת, ולמרבה הפלא השמש הוסיפה לזרוח. תינוקת נולדה, האביב חזר ועוד מעט קיץ. אנחנו סופרים פסח ראשון בלעדיך… יום עצמאות ראשון בלעדיך… ובכל זאת אנחנו פה, מוסיפים לחיות בצל הזיכרונות והגעגועים אליך. אכן, החיים שאחרי שונים מהחיים שלפני והם לא ישובו, כמוך. המצבה עם השם שלך 'זאביק' עדיין נראית לא מציאותית בנוף בית הקברות. אכן קשה לקלוט מוות של בן עשרים ואחת – פרק חיים קצר כל כך. אתה נשארת חייל. החברים שלך כבר גומרים את הצבא, נוסעים לחו"ל לטייל, לומדים או סתם עושים חיים, לנו נשאר רק לדמיין מה אתה היית עושה אם היית כאן, אם היית חי, אם היית עובר בשלום את לבנון, את הפעולה ההיא, את השני סנטימטרים שבין לחיות ולמות. אפילו מרכבות האלים לא עזרו וכל כך מיותר הוא המוות, כי אתה כל כך צעיר ותפסיד כל כך הרבה." כתבה ציפי סלע: "לא הכרתי אותך היכרות קרובה / חשתי רצון ללוותך בדרכך האחרונה / בטרם נטמנת, בשמש הקופחת – שם / אתה יודע, באותו יום היה חם, חם, חם. / בין מאות האנשים בפנים חתומות / בין הכומתות הסגולות, שחורות, אדומות / אתה קרמת בעיניי עור וגידים / כמה מוזר – קמת לתחייה, תחיית המתים. / ובכל אחד מאלה שנכחו במקום, / היה משהו ממך שנתן את הכוח – לנשום. / גם אם זה נשמע לא הגיוני – פרדוקסלי, / הרי העולם כולו הוא א-נורמלי / וכי באיזה היגיון ניתן להסביר את העובדה, / שאתה כבר פה, במקום האחרון, / אתה בגילך? // מה עם ההבטחה לצאת לטיול, / לקחת תרמיל בתחושת חופש – אחרי המבול! / הלימודים, התכניות, לא, לא לכבוש את העולם, / אבל בטח לא להיעלם ככה סתם, / להשאיר את הכול מאחור – מיותם. / את ההורים, המשפחה, החברים, / את החיים, לעזאזל, את החיים! / לחבור אל משפחת הזיכרונות והסיפורים, / אשר תמיד, אבל תמיד בלשון עבר מסופרים, / הוא היה, הוא היה, הוא היה…" כתבו החברים: "חלפה לה שנה והנה כולנו עומדים כאן שוב עם אותו הכאב, אותם הגעגועים ואותו ההלם. … הכאב שאנו מרגישים בכל פעם שאנו אצלך בבית, בים, בטיול, באחד המקומות שהיינו יחד או תוך כדי שאנו עושים את הדברים הקטנים היומיומיים שבהם היית יכול להשתלב, אבל כבר לא תשתלב. מה שכן נשאר זה הזיכרון שלא נחלש אלא רק מתגבר, של החיוך ההופך לצחוק, של העקשנות המצחיקה לפעמים, הנחישות המוחלטת, החברות הכל כך טובה ופשוט הכיף להיות במחיצתך. וכך עם הזיכרונות האלה נישאר לתמיד." בטקס האזכרה שנערך במלאות שנתיים לנפילתו של זאביק, נשא דברים חבר לצוות: "הצוות שזאביק היה שייך אליו היה חלק בלתי נפרד מהווייתו. … והזמן עובר… עובר אולי מהר מדי, ואנו לא מנוסים, מנסים לתמרן בו. מיישרים מבט לפנים. אך לפעמים אנחנו עוצרים כדי לקחת אוויר, ותמיד באותו הרגע אנו מבינים, נזכרים. שבין כל הרגעים הבאים החולפים יש רגע אחד שקפא. רגע אחד שנחרט בנו, שמטווה את דרכנו, שגדע את תמימותנו. הרגע שבו עזבת אותנו, שנהרגת, על אותה כיפה מסולעת. באותו קרב בלבנון. אבל באותה עוצמת רגשות שבה עזבת אותנו, גם נשארת בתוכנו לעד. בכל רגע, בכל מקום. ולכן, זאביק, למרות שלא כל הצוות נמצא כאן היום, אני בטוח שברגע זה ממש בכל קצווי העולם כל אחד לעצמו מרים כוסית לזכרך, ומתייחד עם הרגע שקפא, עם חבר אחד שנשאר בן עשרים ואחת, עם הזאביק שבו. עם הזאביק שבנו." ביוני 1997 כתב חבר: "זאביק, קיבצו אותנו לפני שנתיים וחצי מכל הארץ לצוות. וגם אותך, ילד עם בלורית מעשרת. חייכן, קופצני ורגיש, שחייב להירדם עם מוזיקה. 'המוזיקה של זאביק' קראנו לה. תמיד נותן, מקריב את עצמו לטובת האחרים גם על חשבון היוקרה האישית והכוחות שלך. אהבנו להיות ביחד. למדנו שהמושג חברות הוא ערך, ערך שאתה נולד אתו, אך בעיקר ערך שאתה בונה אותו. החברות בינינו חזקה מכל מרחק וזמן. ולכן זאביק, לא משנה איפה אתה עכשיו. תמיד תישאר אחד משלנו, אחד מאתנו. לתמיד תישאר חבר, לתמיד נאהב אותך." כתב מנש: "… הגעגועים אליך חזקים יותר מכל דבר אחר בעולם. אין אפילו למה להשוות את זה, ואני בספק אם אי פעם נוכל להתגבר עליהם. כל כך הרבה זמן בלעדיך וכל כך הרבה מחשבות על איך היית ממשיך לחיות את חייך אתנו, וכל אחד מאתנו מעדיף לשבץ אותך בקרבתו. … זאביק, חבר יקר, אני מקווה שמצאת לך אחרי שש שנים איזו פינה שקטה איפשהו ואתה ממשיך לצחוק. אנחנו, בלעדיך כבר שש שנים, צוחקים ובוכים אבל בעיקר מתגעגעים. אנחנו מביטים שוב בתמונות, בסרטים, וחוזרים שוב ושוב על אותם סיפורים וחוויות משותפות. אז תן חיוך וקריצה ותמשיך לחיות בראשנו ובלבנו באותם רגעים משותפים וגעגועים לעוד." העמותה להנחלת מורשת הצנחנים בשיתוף בני המשפחה הפיקו סרטון המספר את סיפור חייו של זאביק. הסרטון מופיע באינטרנט, בכתובת: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3389839,00.html. משפחתו של זאביק ייסדה קרן על שמו המציעה מלגת לימודים ליוצאי סיירת הצנחנים.
