זולדן, ערן

בן רבקה (ריקי) ושמואל (שמוליק). נולד ביום ט"ו בתשרי תשמ"ה (11.10.1984) ברעננה. אח ליעל. ערן גדל והתחנך ברעננה. את ראשית חינוכו קנה בבית הספר הקהילתי לאמנויות "יחדיו", שם יצר רושם של "ילד חייכני עם זוג עיניים חומות גדולות ופעורות – לבלוע את העולם, להתנסות בכל דבר, להשיג כמה שיותר, השמים הם הגבול," כפי שמספרת שרה כרמי, המחנכת הראשונה שלו. הוא המשיך את לימודיו בחטיבת הביניים "רימון", ובבית הספר התיכון "אוסטרובסקי". ערן למד במגמת מתמטיקה, פיזיקה ומחשבים, וסיים את לימודיו בהצטיינות בשנת 2002. רחב אופקים היה ערן וסקרן, ועסק במגוון רחב של פעילויות ספורטיביות, מוזיקליות, חברתיות ואחרות. הוא אהב את הים, מכוניות, מחשבים, טלוויזיה, מוזיקה, ספרים, מסעות וטיולים, ספורט ואתגרים בלי סוף. כבר בגיל תשע זכה במדליית זהב באליפות ישראל בשחיית "פרפר". הוא עשה חיל גם בטניס, בסיף, ברכיבת אופניים, בסקווש, בירי מעשי, בהוקי, בריצה ובסנובורד, אך הצטיין בעיקר בענף השיט, כגולש רוח. בד בבד עם עיסוקיו הרבים בספורט, למד ערן במשך שתים-עשרה שנים ברציפות במרכז המוזיקה העירוני שברעננה. הוא ניגן בקלרינט, תופף על תופים ופרט על גיטרה, והיה חבר בהרכבים מוזיקליים ובתזמורת הנוער העירונית. בגיל שתים-עשרה החל ערן לגלוש בגלשני מפרש בקבוצת "הפועל תל-אביב", ובהיותו בן חמש-עשרה היה לחבר בנבחרת הנוער של ישראל. במסגרת זו השתתף בתחרויות בין-לאומיות בארץ ובחוץ לארץ, בדגמי "אלוהה" ו"מיסטרל", והגיע לצמרת העולמית בתחום שיט גלשני המפרש. מספר מאמנו, מאיר: "ערן היה שייט מאוד מוכשר, דבק במטרה, התאמן קשה, אבל מה שייחד אותו היה בעיקר הצחוק שהפיץ סביבו. זו הייתה הגדולה האמיתית שלו." "היה לו מה שנדרש כדי להגיע לטופ," אומרת הגולשת נטע לוין, חברה ושותפה: "היה לו מבנה אתלטי, אינטליגנציה גבוהה והבנה שלא רבים התברכו בה. הגלישה אמנם דורשת הרבה כוח פיזי בפלג הגוף העליון וסיבולת לב-ריאה, אך מה שיותר חשוב הוא הבנה של הים, ערנות, נחישות, שיווי משקל, ולפעמים גם קצת מזל. אין ספק שערן התברך בזה." ערן השיג את כל שרצה – ותמיד שאף לעוד. אדם של נתינה בלתי מתפשרת, מוקף חברים, מצחיק, בעל חיוך שובה לב. הוא ידע לתת הרגשה טובה לכל מי שנמצא סביבו, ועורר את הרצון לשהות במחיצתו: "משכין שלום בין כולם ומרגיע את הרוחות (תרתי משמע) עם איזו בדיחה טובה. נוכחותו הייתה משכיחה את כל הצרות," מסבירה שירי. ומסכמים החברים: "לא הזמן הוא שגרם לך להטביע חותם עמוק על כל כך הרבה אנשים, אלא האופי המיוחד שלך, התוכן שיצקת לזמן במחיצתך, הרגישות והפתיחות שלך לסובבים אותך – הם שהשפיעו עלינו כחברים שלך." יותר מכול אפיינה את ערן דבקותו במטרה: "אם מתאמצים, מצליחים" – נהג לומר. "הוא אף פעם לא נשר בדרך. הייתה לו אמביציה גבוהה," מעידה אמו. והוסיף אחד מחבריו: "מה שערן לא אהב הוא עשה טוב, ומה שהוא אהב, אף אחד לא עשה טוב ממנו." מספר אביו: "ליוויתי את ערן מדי יום ביומו לחוגים ולשאר הפעילויות שבהן עסק: מרעננה לים, מהים למגרש הטניס, משם למרכז המוזיקה וכן הלאה. לוח זמנים גדוש ומלא. כך יום יום. ערן לא ישב בשקט, הוא תמיד מיהר ממקום למקום." כבנעוריו כן בבגרותו, ערן דרבן את החברים לטיולי אופניים וטרקטורונים. על ההצעה שקיבל מהצבא – להצטרף לקורס טיס של חיל האוויר – החליט לוותר, מאחר שלא תכנן לשרת בצבא במשך שנים ארוכות. כפיצוי פנה לקורס טיס אזרחי, וצבר מעל מאה וחמישים שעות טיסה במטוסים מסוג חד-מנועי ודו-מנועי. חבריו נהנו גם הם מ"שיגעון הטיס" שלו ולא אחת הוזמנו לטוס עמו. בתקופת חייו האחרונה החל ערן ללמוד טיס במסוקים וארובטיקה, ומבחינתו – השמים לא היו הגבול. עם גיוסו, ב-3.4.2003, זכה ערן למעמד של "ספורטאי מצטיין" בגין הישגיו הבין-לאומיים בשיט, אולם הוא החליט להתגייס ל"שייטת 13", וממנה המשיך לסיירת הצנחנים. משם עבר ליחס"ר (יחידת סיור) צנחנים, ושימש קשר מג"ד היחס"ר ביחידת "שרף" שבעוצבת "שפיפון". שאיפותיו של ערן לא ידעו גבול, כפי שסיפר מפקד הגדוד: "רצית להיות מדריך בבית הספר להכשרות, להתפתח לכיוונים נוספים, להתמקצע, להדריך, ללמד אחרים – ובמקביל לשמור על מקומך כלוחם בחפ"ק. לעשות עוד ועוד…" ביום ו' בכסלו תשס"ה (19.11.2004) יצא ערן לטיסה עם חבריו צבי פז ונמרוד גרשוני. השלושה המריאו משדה התעופה שבהרצליה במטוס קל מסוג "פייפר אצטק" דו-מנועי. סמוך לשעה 13:45 כבה המנוע הימני של המטוס. המטוס איבד גובה וצנח במהירות, והתרסק בשטחים הצמודים למושב אמץ, בשדות שבין הקיבוצים העוגן והמעפיל שבעמק חפר. ערן, צבי ונמרוד נהרגו במקום. ערן קיפד את חייו בעת שעשה את הדבר האהוב עליו, והוא הטסת מטוס. במותו באו אל קצן עשרים שנות חיים מלאות לימוד ופעילות, התנסויות, חוויות והישגים. "ערן היה ילד מאושר," אומרת אמו ריקי. "היו לו ילדות ונעורים מאושרים. עשרים שנות חיים מלאות ועשירות. הוא תמיד מיהר. הוא רצה להכיל ולהספיק הכול. כאילו ידע שאין לו זמן." סמל-ראשון ערן זולדן הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי שברעננה. מאות רבות ליוו אותו בדרכו האחרונה, ממאנים להאמין. הוא הניח אחריו הורים ואחות. לאחר שנטמן הניחו חבריו על קברו צדפים וחול מהים שאהב כל כך. הספיד את ערן סגן-אלוף אבי גיל – מפקד גדוד יחידת הסיור: "להיות לוחם ולעשות כמה שיותר – זו הייתה תמצית בקשתו של ערן עת מיניתי אותו לקשר בחפ"ק שלי. כשלמדנו כולנו להכיר את אופיו ואת איכויותיו, הבנו כי הייתה זו גישתו לכל דבר בחיים – בים, ביבשה ובאוויר – לעשות הכול, לא לנוח לרגע, לסמן מטרה, להגיע אליה ולעבור הלאה. … תכונות של עשייה, של נתינה בלתי מתפשרת, יחד עם גישה חיובית וחייכנית תמידית … כמטאור בשמי הארץ היית לנו – זוהר, מהיר, מרתק, שובה נפש, וכמטאור הלכת מאתנו. … רוחך תישאר עמנו לעד." הספידו אחד מחבריו: "לפני קצת יותר משבועיים התנגן באוטו השיר 'Dust in the wind' – 'אבק ברוח' בתרגום חופשי. אמרת לכולנו בצחוק השטותי שלך שאת השיר הזה אנחנו חייבים להשמיע בהלוויה שלך … ישבנו והקשבנו למילים, וחשבנו עליהן ועל כמה שהן יפות ועמוקות, וזאת הייתה עוד דוגמה לצד הכל כך מיוחד שבך, שבתוך רגע, ממיליון ואחת שטויות שעשינו, יכולת לעצור הכול." החברים תרגמו את השיר, וזה הוקרא לפני קהל ההמונים: "אני עוצם את עיניי, רק לרגע – והרגע חולף, / כל חלומותיי חולפים מול עיניי. / אבק ברוח, כל שהם, אבק ברוח. / אותו שיר ישן, סתם טיפה של מים בים אין-סופי, / כל שאנו עושים, מתפורר לארץ, אך אנו מסרבים לראות. / אל תחכה, כלום לא נמשך לנצח מלבד השמים והארץ, / כל שאנחנו, אבק ברוח." ספדה לערן נטע לוין: "היינו ילדים וזה היה מזמן, עקשנים, תחרותיים ובעיקר פטפטנים. נלחמנו בגלים וברוח, צעקנו וצחקנו, ובעיקר חלמנו לנצח. בקיץ ובחורף, ללא מאמן, רק שנינו, יצאנו לשיוטים ללב ים פתוח, פמפמנו או פטפטנו, והרבה צחקנו. נסענו למדינות זרות להגשים חלומות, וגם חלקנו אכזבות. התבגרנו שם ביחד, הגבהנו מפרש והחבל מתחנו, נקשרנו בין מים לשמים, פתרנו בגרויות על המים. … גם לצבא הלכנו ותמיד תרמנו. את החום והביישנות רק שנינו הכרנו. ולפתע אותי לבד על החוף השארת, ובדמעות את הים הותרת. מסתכלת בתמונה ועודני לא מאמינה. ואמור לי, מדוע אני כאן לבדי עם הרוח?" נשאה דברים טובה נאמן, מחנכת בתיכון "אוסטרובסקי": "היית ברוך כישרונות. אפיינה אותך סקרנות ללא גבול – לדעת ולעסוק בעוד ועוד תחומים. … אך מעל הכול אני זוכרת אותך כדמות בולטת ואהודה על חבריך בכיתה, משלב שובבות נעורים עם הצטיינות בלימודים וחברות אמיתית. ציפינו ממך לגדולות, אך נגזר עלינו להישאר עם זיכרון פניך הצעירים, השובבים והסקרניים." בטקס גילוי המצבה, במלאות שלושים יום לנפילתו של ערן, הקריאה יעל, אחותו, דברים שכתבה: "ערן, כבר חודש שאתה לא אתנו, לא כאן. … אף אחד לא יכול למלא את החור שהשארת, וזהו חור ענקי. … בבית יש שקט, שקט מאוד, אין מי שייכנס בסערה ויספר כמה בדיחות. … בבוקר כשאני קמה ורואה את הדלת שלך סגורה, בדיוק כמו שהייתה כשהיית חוזר מהצבא, אני עדיין עושה הכול בשקט כדי לא להפריע מנוחתך. ובלילה לפני השינה, נדמה לי שאני שומעת רעשים בחדרך, כמו הטלוויזיה שתמיד השארת פתוחה. ואני נכנסת לחדר, ואתה אינך, רק הדברים שמזכירים לי את נוכחותך. … כולנו נמשיך לחיות למענך, כי אני יודעת שזו הייתה צוואתך. אוהבת תמיד, אחותך הגדולה." אסון התעופה שבו נהרגו ערן וחבריו סוקר בהרחבה בעיתונות הכתובה והאלקטרונית. רבות נכתב על ערן, שנגע בלבם ובחייהם של רבים כל כך. איגוד התעופה הכללית בישראל הקדיש לנספים דפי זיכרון באתר האינטרנט שלו. אוהביו של ערן הקימו לזכרו אתר הנצחה באינטרנט. באתר מופיעים, בין היתר, סיפור חייו, תמונות רבות, סרטונים בכיכובו של ערן, ספר אורחים ועדכונים על אירועים לזכרו. כתובת האתר: http://www.eranzoldan.org. כתב רועי בן-יהוד, חבר מצוות הפלס"ר: "… ערן, עד כמה היית מוכשר בכל כך הרבה תחומים שונים, ושההספק שלך היה כמו של אדם בן ארבעים – כולנו יודעים. … לא היית מסוגל לשבת דקה אחת בשקט – לא הפסקת לעשות דברים. השפעת על הסביבה שלך ולא הושפעת על ידה. … ערן, אתה פתיל יצירה שכבה ללא טעם, שתמיד יפרח ולעולם לא יקמול." כתבה חברה: "חצי שנה בלעדיך… הכאב – במקום לדעוך רק הולך ומתעצם. אתה כל-כך חסר! אני מתגעגעת אליך מיום ליום יותר ויותר: לחיוך, לאופטימיות שתמיד הרעפת על כולנו (שעם קצת מאמץ משיגים את הכול), לחוכמה שלך, לאכפתיות, לשטויות שלך שהיית סוחף אתן את כולם אחריך. אני רוצה להגיד לך, ערן, עד כמה היית מיוחד בשבילי, עד כמה אהבתי והערכתי אותך. אזכור אותך תמיד…" חברה אחרת כתבה: "… אהבתי אותך ערן אהבת נפש! יקר ונהדר ונפלא שכמותך, תמיד אמרתי לך, ואתה במבוכה היית מסמיק. ערן, אתה הולך אתי כבר כל כך הרבה זמן, הבנת אותי יותר מכל אחד אחר ואני תמיד ראיתי בך את הדבר הכי בטוח, הכי חכם, הכי הכי שיש… אני אוהבת אותך." כתב לורנצי: "כשאני חושב 'ערן זולדן' אני נזכר בחיוך שובבי שכזה, שכאילו זומם איזה מעשה קונדס. כשאני חושב 'ערן זולדן' אני נזכר באדם משקיען וסקרן לדעת כל דבר. כשאני חושב 'ערן זולדן' אני נזכר באדם כל כך שמח, שפניו לא הכירו הבעה אחרת מלבד חיוך. כשאני חושב עכשיו 'ערן זולדן' הוא ודאי מביט מלמעלה וחיוך מרוח על פרצופו… שמחת החיים של ערן חייבת להימשך…" כתבו חברי צוות מרץ 2003: "… זולדן שלנו… אתה עדיין עמנו. חי… ונושם… תמיד היה לך את המשעול המיוחד והייחודי שלך. כל חוויה הופנמה אצלך עד כלות. עד הקצה… תמיד הייתה בך אנרגיה יוצאת דופן אשר דחפה אותנו. אנו זוכרים אותך זולדן, נכנס בסערה לכל מקום ואתר, מלא פעלתנות ומרץ, רוקם וזומם תכניות בלי הרף, מפגין ידע ודעת בכל עניין ונושא. חיוכך וצחוקך עדיין מלווים את כולנו עד רגע זה. … עשית עמנו את כל הנתיבים, ואתה ממשיך ותמשיך לצעוד עמנו…" כתב צחי חיטין: "ערן, כשאני חושב עליך עולים בזיכרוני שני דברים: החיוך והאנרגיות שלך. לשניהם דבר אחד משותף – הם לעולם לא נגמרו. … תמיד ידעתי שתגיע לגדולות ושזו רק שאלה של זמן עד שאראה אותך בעיתון. אך בחלומות הכי גרועים לא חשבתי שזה יהיה בנסיבות הללו… כמו שאני מכיר אותך, אתה בטח מסתכל עלינו מלמעלה, ועם חיוך המלו?וה בתנועת ביטול אומר, 'שטויות', ומספר איזו בדיחה וישר רץ להרפתקה הבאה שלך, מה שזה לא יהיה שעושים שם למעלה, כי גם בזה אתה חייב להיות – זאת לא שאלה בכלל – פשוט הכי טוב." כתב תום גולדווסר: "זולדן!! … קשה לי להעלות אפילו זיכרון אחד שבו אתה לא מחייך. תמיד עושה רעש, תמיד צודק, תמיד חייב לבלוט ולהגיד את דבריך. … רצית, ניסית, עשית. … הניצוץ והחיוך שלך יישארו אתי תמיד. תודה על הזמנים המיוחדים שעברנו יחד … אוהב אותך מכל הלב." אירועים רבים שהפכו למסורת שנתית מתקיימים מדי שנה לזכרו של ערן ומנציחים את שמו: תחרות ארצית באקדח סטנדרטי המתקיימת במטווחי "אמפריאל" שבשוהם; אליפות ישראל לנוער בגלשני מפרש המתקיימת במרינה שבתל-אביב; אירוע "אביב מוזיקלי" המתקיים במרכז המוזיקה העירוני שברעננה; יום החינוך הגופני הבין-לאומי שנערך מדי שנה בבית הספר הקהילתי "יחדיו". תלמידי סדנת היוצרים "חלמתי להיות" במרכז המוזיקה שברעננה, הקליטו שיר שכתב ערן בילדותו: "חלמתי להיות מלאך / שיורד מן השמים / ועושה נסים להרבה אנשים. / חלמתי להיות שחיין / אולי… אלוף עולם. / חלמתי להיות טניסאי מצליח / שלוקח גביע בכל תחרות שמגיח. / חלמתי להיות שחקן כדורסל / שכל זריקה שלו היא סל. / חלמתי להיות כדורגלן מצליח / שבכל בעיטה להכניס גול מצליח. / חלמתי להיות / אבל בינתיים אני חולם להיות / אני." את השיר הלחין וביצע דניאל בייליק לעיבוד של יהושע לימוני. השיר הועלה לאינטרנט, והקישור אליו מופיע בכתובת: http://stage.co.il/Stories/537278591.