זולברג, נפתלי (“תלי”)

בן הזקונים של אברהם ושושנה. נולד ביום ט"ו בטבת תשי"ג (2.1.1953) בבאר שבע. הוריו באו מבית ציוני נלהב – בית שהיה מלא אהבה לארץ המולדת ורוח עבודה חלוצית, שתכליתה הקמת בית יהודי בארץ האבות. רוח זו השפיעה על אופיו של הבית שהקימו בישראל. ההורים נישאו בירושלים בשנת 1940 אך לאחר שחרור באר שבע (בשנת 1948) עברה המשפחה לגור בבירת הנגב כדי לארגן את פתיחת חדר הניתוח של בית החולים "הדסה" במקום. נפתלי למד בבית הספר היסודי "בארי" בעיר מולדתו. הוא היה תלמיד טוב וחביב על המורים והמחנכים ובאסיפות ההורים היו הוריו שומעים אך טובות עליו מפי המורים. הוא התחיל ללמוד בבית הספר התיכון המקיף ג' בבאר שבע, ולאחר השנה הראשונה עברה המשפחה לגור בתל אביב ונפתלי נכנס לבית הספר התיכון העירוני ו'. אחיו, ישראל, נפל בראשית מלחמת ששת הימים וחבריו מבאר שבע הרגישו כי עם נפילתו חל שינוי בנפתלי; הוא התבגר ונעשה חזק ברוחו. כל חבריו הצטערו שעבר לתל אביב אם כי היה מבקר אותם תכופות בבאר שבע כי היה קשור אליהם מאוד. יכולת התגברותו על האסון הפליאה את כולם. עליזותו וחייכנותו, שהיו מלוות עצב מסוים, שימשו לחבריו כסמל כי החיים נמשכים ויש להתגבר על משברים קשים. גם בבית הספר התיכון בתל אביב קשר נפתלי קשרי ידידות עמוקים עם חבריו לכיתה ועם כל אלה שבא אתם במגע כחבר מועצת התלמידים בבית הספר. היה פעיל בספורט בענף הדיפת כדור ברזל ואהב לטייל ולסייר ברחבי הארץ. במסגרת הגדנ"ע הצטיין בקליעה למטרה. הוא אהב לצלם מראות נוף מתוך נטייתו לאמנות וציורים מפרי מכחולו מקשטים את קירות בית הוריו. נפתלי, ברוך הכשרונות כאחיו ישראל, הצטיין גם בתזמורת הנוער העירונית בבאר שבע. הכל עשה במו ידיו באמנות רבה. הוא פעל בחוג הדרמטי בהיותו בבאר שבע ואף השתתף בסרט הישראלי "השוטר אזולאי". לחבריו לספסל הלימודים זכור נפתלי כידיד טוב. הוא הצטיין בשיעורי הספרות והירבה לקרוא. בכיתה היה הרוח החיה, פעיל מאוד באירגון מסיבות וגם מנחה אותן. בשנת 1970, במסגרת משלחות הנוער לחוץ-לארץ, סייר נפתלי בארצות אירופה, אך למרות כל התרשמותו הרבה מהן שמח לחזור הביתה אל חבריו בארץ ובכל הזדמנות שהיה מספר על חוויותיו מהסיור היה מסיים: "אצלנו יותר טוב ויותר בריא". שנה אחרי כן סיים את לימודיו התיכוניים ולקראת הגמר הכין נפתלי את מסיבת הסיום של המחזור, לשביעת רצונם של חבריו התלמידים, חבר המורים, ההנהלה וציבור ההורים. נפתלי גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1971. בצה"ל התגלה לו מרחב עצום לכל שאיפותיו החברתיות והתרבותיות והוא שאף למלא את כל מה שאחיו ישראל לא הספיק לעשות. בצבא אצה לו הדרך והוא נחפז לסיים קורס מ"כים ואחריו קורס קצינים וכך למלא את חובתו לצבא, למדינה, לעם ולחבריו. הוא היה מאושר במסגרת הצבאית, כפי שכתב להוריו באחד ממכתביו, "אפשר ללמוד בה לבצע דברים במינימום זמן ובמכסימום של יכולת שאדם יכול להשקיע". בראשית דצמבר 1971, לאחר סיום ההכנה לקורס מ"כים, היה נפתלי בחופשה רגילה לרגל נישואי אחיו אורי וביקר אצל חבריו הטובים בבאר שבע כי רצה לשמור על הקשר עם כולם. ביום י"ח בכסלו תשל"ב (6.12.1971) התאכזר לו גורלו והוא נפל בעת שירותו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול. לאחר זמן הועברה גופת אחיו ישראל והוטמנה ליד קברו של נפתלי. כשנפל ישראל נטעה הכיתה של נפתלי חורשה לזכרו ביער הקרן הקיימת "נוה אברהם" שליד בית הספר החקלאי "אשל הנשיא" בדרך לבאר שבע; אז ביקשו להביע במעשה זה הערכה והשתתפות לחברם האהוב נפתלי בסבלו הנורא על נפילת האח. מדי שנה היו התלמידים בני כיתתו נפגשים בחורשה על שם ישראל ובמפגש השנתי המסורתי שלהם בשנת 1971 אלה היו דבריו האחרונים של נפתלי: "לנטיעת החורשה, שהוא מפעל גדול ומרשים בכל המובנים, נועד תפקיד נוסף – להפגיש את החבר'ה מדי שנה ביום הזכרון לנפילתו של אחי ישראל במלחמת ששת הימים – והנני מאחל לכולנו הצלחה בשלב הבא בחיים – הפעם במדי צה"ל. הבה נשתדל להיפגש בשנה הבאה בחורשה זו ולשמור על הקשר בינינו". אולם דבריו הפעם לא התקיימו. בשנה שנפל נטעו חברי כיתתו עוד חורשה לזכרו. ספר תורה לזכרו ולזכר אחיו ישראל הוכנס לבית הכנסת "בבלי". בבאר שבע הקימו ההורים קרן מלגות שנתית על יד תזמורת הנוער העירונית, שיוענקו לתלמידים מוכשרים מעוטי יכולת; ובשנה שנפתלי נפל נתנה המשפחה עוד מלגה על שמו; בבטאון של תלמידי בית הספר התיכון העירוני ו' הוקדשו עמודים אחדים לזכרו של נפתלי; כתבה על שושנה ושני בניה שנפלו, התפרסמה בעתון "אויקלט;" כתבות דומות על "שני האחים שנפלו" פורסמו בעתון באר שבע וב"מעריב".