זוהר (זוננשיין), קלמן

בן שמואל ומרים. נולד ביום ז' בתמוז תרפ"ה (29.6.1925) בבודפשט, בירת הונגריה. היה חניך תנועת הנוער הציוני וספג אל קרבו את כל הערכים הלאומיים והאנושיים, אשר עיצבו את רוחו ואת אופיו וחישלו אותו לקראת המבחנים המזעזעים אשר פקדו את יהדות הונגריה במלחמת העולם השנייה. היה איש-מחתרת, כאשר נכנסו גיסות היטלר להונגריה וחבר ב"הגנה העצמאית", אשר קמה לקדם כל פורענות שאיימה על שארית הפליטה עם שחרור הונגריה. קלמן היה אחד מעמודי התווך של מנגנון "הבריחה" ומילא בו תפקידים רבים ואחראיים, כגון ליווי שיירות של פליטים בתוך יערות ובין הרים וניהול נקודות גבול ושמירתן. נתפס על "עוון" פעולה ציונית ונכלא בבית סוהר רוסי במחנה כפייה, אך הוא הצליח להימלט משם ושם פניו לארץ הנכספת. הוא היה איש אמיץ לב הדבק במטרה ובעל תושייה נפלאה והצליח לעלות ארצה בשנת 1947. הוא התיישב בקיבוץ מבטחים שבנגב המערבי וחי בו עד גיוסו. הוא גויס לצה"ל במרס 1948. בצה"ל מילא את תפקידיו הצבאיים במסירות האופיינית לו. הוא עבר קורסים רבים בצבא ובחיל השריון (אשר בו היה מראשוני החיל) והגיע לדרגת קצינות. קלמן הקים את ביתו בנוה עוז והמשיך לשרת בחיל השריון. בפרוץ מערכת סיני השתתף בה – ובין מלחמה למלחמה רתם את עצמו להאדרת צה"ל. בשנת 1964 פקדה אותו מחלה קשה, אך הוא לא נכנע בפניה; הוא לא עזב את הצבא, כדי לחיות חיים נוחים ושקטים יותר, אלא עבר מתפקיד בגדוד קרבי לתפקיד מנהלי בכיר באגף האפסנאות. בשנת 1965 סיים את בית הספר לפיקוד ומטה בצה"ל. ושוב פרצה מלחמה – מלחמת ששת הימים – וקלמן עדיין בשירות פעיל. הוא עבד בפרך עד שעות הלילה המאוחרות. אך בכל זאת הספיק הכל: הוא היה אב למופת, בעל ובן מסור, איש רעים להתרועע ומצא גם פנאי לפעולות בית-הספר, אשר בו למדו שתי בנותיו. כתום מלחמת ששת הימים החליט לנוח מעט ולהקדיש זמנו ללימודים – כדי להשלים את השכלתו האוניברסיטאית. אך לא הספיק. ביום כ"ב בטבת תש"ל (30.12.1969), נפל סגן-אלוף קלמן בעת מילוי תפקידו. הניח אם, אישה ושתי בנות. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול. מפקד בכיר בצה"ל כתב, בין יתר דבריו, במכתב תנחומים לאשתו: "קלמן שירת ביחידתי ומילא את תפקידו במסירות רבה וללא ליאות. בתחום פעולתו עמל ללא הרף להבטחת צורכי צה"ל בכלל וצורכי החייל-הפרט במיוחד. פטירתו שלא בעיתה היא אבידה ללא תמורה, לא רק לך ולמשפחתך אלא לצה"ל בכלל וליחידתי בפרט. בהמשכת פועלו המסור ובהאדרת כוחו של צה"ל תנוחמו". שנה לאחר נפלו נקבעה, בתרומת המשפחה, פינת מוסיקה לזכרו בבית הספר "נוה עוז" שבפתח תקוה (בית ספרן של בנותיו), ארון ותקליטים עם לוחית נחושת, שעליה חרות "שירת חייו באמצע נפסקה". במפקד של אותו בוקר, בו נחנכה פינת המוסיקה על שמו, סופרה פרשת חייו ומותו של קלמן זוהר – "דרכו של לוחם, שעבר סכנות אימה, לחם בארבע מלחמות, חזה בנצחונות, להם תרם מאונו".