בן גילה ואילן, אח לטל, איילת וגלי. נולד ביום כ"ג בטבת תשכ"ג (19.1.1963) ברם-און שבחבל תענך. למושב, שעלה להתיישבות בעמק סמוך לגבול עם ירדן, מלאו אז שנתיים, וגידולו והתפתחותו של עפר חפפו אפוא לגידולו והתפתחותו של כפר מולדתו. ביוני 1967 חווה, כילד בגן-הילדים, מלחמה ראשונה; המושב הופגז באש הארטילריה הירדנית, מבנים נפגעו וגם גן-הילדים ספג פגיעה ישירה של פגז. שיגרת החיים במושב, הלימודים, העבודה במשק והמגע עם הנוף והטבע עמדו במרכז עולמו של עפר והיוו את הבסיס לעיצוב אישיותו. בית-הספר פתח בפניו אופקים חדשים ועורר בו את הסקרנות הטבעית שהיתה טבועה בו, אך במרוצת השנים, כאשר סקרנותו לא באה על סיפוקה, שינה את יחסו ללימודים. כבעל חושים אסתטיים מפותחים, מחשבה מקורית, דמיון ויצירתיות, הוא נרתע מהשבלוניות והשינון המיכני של בית-הספר התיכון והפנה את תשומת לבו ומרצו לעניינים שמחוץ למסגרת הלימודים. אהבת הארץ ונופיה, עם הצורך שהיה לו בקשר אנושי ובחוויות חברתיות, הביאו לכך שהרבה לטייל ולהיפגש עם בני נוער ממושבים אחרים. הנער יפה התואר משך את תשומת-לבן של הבנות, שאחדות מהן החלו לצאת לטיולים רק כדי לשהות במחיצתו… כמה מהן מתאכזבות כאשר מתברר להן שתמימות ויושר גורמים לו לסרב ליחסי קירבה פיסיים שאינם מבוססים על רגש אמיתי. בגלל יציאת האב לעבודה בחברה להגנת הטבע, הוטל חלק גדול יותר של עבודת המשק על כתפיו, ולמרות זאת הוא מוצא זמן גם לעיסוקים אחרים: גרוטאות ברזל הופכות תחת ידיו לפסלים מעוררי השראה, יכולתו הספורטיבית, שהתגלתה עוד בבית-הספר היסודי, מביאה אותו אל מגרש הכדורסל כשחקן קבוצת הנוער של 'הפועל' עפולה-יזרעאל, ורצונו לתרום לחברה גורם לו ליטול על עצמו את הדרכת אחת מקבוצות הילדים בכפר. בבית-הספר התיכון הוא רוכש חברים רבים וזוכה בהערכת המורים, אבל גיליון הציונים שלו משקף נאמנה את יחסו ללימודי הבגרות ואת המאמץ והזמן שהשקיע בהם. לקראת הגיוס מתקבל עפר לסיירת מטכ"ל ובמקביל הוא מוזמן לקורס-טיס. לאחר התלבטות קצרה נופלת ההכרעה – בקיץ 1981 הוא מתגייס ומתחיל את דרכו כפרח-טיס בחיל-האוויר. עקב הצטיינותו בשלבים הקרקעיים של הקורס, הכוללים אימוני חי"ר רבים, ורמתו הבינונית בשלבי הטיסה, מתעוררים אצלו ספקות לגבי הדרך שבחר: "אולי הפסדתי את ההזדמנות להיות קצין חי"ר טוב רק כדי להיות טייס בינוני?" אבל בקרב המדריכים והמפקדים רבים מבחינים בפוטנציאל הטמון בו ופועלים לביטול ספקותיו אלה. הקשר שלו לעבודת האדמה ואהבתו הרבה לטבע ולנוף באו לידי ביטוי יום-יומי וגרמו לכך שכונה על-ידי חבריו "פלח". לא פעם הצליח להדביק באהבתו ובהתלהבותו את חבריו וגרם להם ל"בזבז" את חופשותיהם בעבודה במשק הוריו, ששולבה בטיולים. בקיץ תשמ"ג 21/7/1983)) מקבל עפר את כנפי הטייס ולאחר סיום קורס האימון המבצעי הוא מוצב בטייסת מסוקי 'קוברה'. השירות כטייס בטייסת מסוקי תקיפה היה חשוב לו מאוד והצבתו בטייסת הזאת גרמה לו לפלוט אנחת רווחה… ברצינות ובדקדקנות הוא ממלא את תפקידיו כטייס וכקצין אמל"ח בטייסת ועד מהרה הוא מתבלט גם "בצד החלש" שלו – הטיסה, ומיישר קו עם טובי הצעירים בטייסת. בתשובה לשאלות כתב גלי צה"ל שביקר אז בטייסת, הוא אומר: "מסוקים בכלל זה כלי שבפירוש מטיילים איתו – ואם אני טיילתי הרבה מאוד ברגל לפני שהתגייסתי, כרגע אני מטייל הרבה יותר עם המסוק… זה תורם להרבה דברים: אמרת שזה תורם לאהבת הארץ? אני חושב שהרבה דברים שלא ראיתי אותם פעם או שראיתי אותם פעם בצורה אחרת, עכשיו אני רואה באופן שונה. אני מכיר הרבה יותר מקומות ואני נהנה לחזור אליהם ולהיזכר איך עברתי מעל או איך עברתי ליד… וזו הנאה אדירה! פשוט אתה טס ואתה מכיר כל חור בארץ! העניין הזה נותן לך תחושה של הרבה יותר שייכות. לאחר שנתיים כטייס סדיר הוא יוצא לתקופת הדרכה בקורס האימון המבצעי של מערך מסוקי הקרב. רגישותו הרבה והגישה האנושית החמה שלו, יחד עם הקפדה וחוסר נכונות להתפשר בכל מה שנוגע לביצוע המשימות ולרמת ביצוען, תורמים להצלחתו כמדריך, כמפקד וכחבר. לקראת סיום תקופת ההדרכה הוא משמש כממלא מקום וכמפקד בפועל של הקורס ומצדיק לחלוטין את האמון שניתן בו. עם סיום תקופת ההדרכה הוא חוזר לטייסת המבצעית שלו, ואחרי תקופה קצרה הוא מתמנה למפקד גף מבצעים בטייסת 'קוברות' חדשה, שהוקמה זמן קצר לפני כן. כמפקד גף מבצעים הוא מקבל חופש פעולה מלא ממפקד הטייסת – חופש המנוצל עד תום בקביעת נורמות ונוהלי עבודה, בהתווית סגנון פיקוד ובקביעת עמדות בנושאים מקצועיים שונים. חופש הפעולה הזה מהווה כר נוח לדמיון ולחשיבה מקורית בהם ניחן, המאפשרים לו להמריא על כנפי חזונו (אף אם נשאוהו לעתים לכיוון לא-מציאותי), ליצור דפוסים חדשים ולהשים רעיונות מקוריים. חוסר הנכונות שלו להתפשר בכל מה שנוגע לביצועיו ולביצועי פקודיו ועקשנותו, שלא תמיד עמדה בפרופורציה הגיונית לנושא הנדון, לא היוו מרשם לפופולריות, אבל הקסם האישי שנבע מנועם הדיבור שלו, מרגישותו, החברות הנאמנה והדוגמה האישית מחקו לרוב כל כעס ותרעומת. אפילו עתה, למרות העומס שמטיל עליו התפקיד, הוא מוצא זמן לתרום להווי הטייסת והחרוזים שלו ממשיכים ללוות את המסיבות כמו בעבר. בתקופה זו משתתף עפר בגיחות תקיפה רבות בשמי לבנון כטייס וכמוביל, גיחות שראה אותן בראש וראשונה כמשימות מבצעיות אבל גם כמבחן אישי לנורמות שהעמיד לעצמו. על הנורמות האלה דיבר עוד כטייס צעיר ובלתי מנוסה ועתה יכול היה לחזור ולמדוד את עצמו לפיהן: "אני חושב על המלחמה בתור דבר שאני רוצה לבצע אותו הכי טוב, פשוט להצדיק את השעות שהשקיעו בי. מעבר לזה שאתה מפחד או חושש לחייך, לסיכוי שתחזור חי מהמלחמה או לא, אתה חושש לאיך אתה תהיה במלחמה, ובייחוד אדם שלא חווה את זה בחייו. אני רוצה להיות מאוד טוב שם – לעשות הכל כמו שצריך, לעזור. הדבר שמפריע לי ורודף אותי כל יום זה החשש שמתי שאצטרך להוכיח את מה שלמדתי כל הזמן, את מה שאני מתרגל, לא אצדיק את ההשקעה. זה דבר שמטריד אותי כמעט כל יום. ניצול שעות הטיסה נובע מזה, נובע מהרצון להיות טוב כשיצטרכו אותך". (מתוך ראיון בגלי צה"ל, 1984). בשלב זה נפסקה ההתלבטות בין הרצון לחזור הביתה ולשלב לימודים ועבודה במשק, לבין המשך השירות בחיל-האוויר – אלה נדחים בינתיים ועפר מחליט להמשיך במסלול שיוביל אותו לפיקוד על טייסת. במהלך ההמתנה לתפקיד שיתפנה, נטל חופשה ללא תשלום, שנוצלה לעבודה במשק, ללימודים, לטיולים בארץ ובחו"ל, בלי לוותר על יום או יומיים של טיסה בטייסת. בזמן הקצר ששהה בבית הספיק לחולל שינויים משמעותיים במשק ולתרום לחיי התרבות בכפר. היתה זו הזדמנות להורים ולחברי המושב להבחין שוב בפוטנציאל הגלום בו ולהתקנא בחיל-האוויר הזוכה ליהנות ממנו… עם כניסתו לתפקיד סמ"ט ב' בטייסת ה'דיפנדרים' שבו ובלטו אצלו הדמיון, היכולת לראות קדימה והחתירה לשלמות, שהולידה חוסר רצון להתפשר עם בינוניות וחלקיות. כישוריו המקצועיים והיכולת הפיקודית, שנבנתה בין השאר על בסיס אנושי וחברי, הביאו אותו אל מה ששאף לו והתכוון אליו במשך מספר שנים – להימנות על צוות ההקמה של טייסת הפתן (אפצ'י). לגבי מי שניחן בדמיון עשיר ובחזון היה לימוד המטוס החדש, האמור לגרום שינויים מהפכניים בתפישת שדה הקרב העתידי, בבחינת פתיחת שער לעולם חדש ולא-מוכר ומקור לסיפוק עמוק. בתקופת ההסבה בארה"ב קונה עפר דעת וידידים חדשים בקרב המדריכים ומפקדי הטייסת המבצעית בה שהה וטס שבועות מספר בתום תקופת ההסבה. בשובו לארץ הוא נוטל חלק, כמפקד גף המבצעים, בקליטת המטוס המתקדם וביצירה הראשונית של טייסת חדשה ומיוחדת ותורם את תרומתו לגיבוש הנהלים ודפוסי העבודה שלה. לצד העבודה הקשה והאפורה על הקרקע, היוו הטיסות אתגר ששילב התמודדות ב"מחלות הילדות" של המסוק עם כור ההיתוך לגיבוש תורת הלחימה שלו. כל אלה, המלווים בתחושת ראשוניות ובהכרה בראשוניות ובאפשרות ליצירה מקורית חדשה, שבו את ליבו ועוררו בו התלהבות עצומה. קדחת היצירה הזאת, שעוררה מתחים, לוותה בוויכוחים והעניקה לאנשי הצוות תחושת סיפוק והתעלות, נקטעה לפתע כאשר המריאו חמישה מאנשי הצוות אל מותם… יום ה' כ"ז בכסלו תשנ"א (13.12.1990), נר שני של חנוכה, טיסה מבצעית ראשונה של מסוק ה'פתן' מתבטלת בגלל תנאי מזג-האוויר. ארבעה טייסים וקצינת המבצעים של הטייסת ממריאים צפונה במטוס 'צסנה', המתרסק לאחר דקות ספורות אל מצוקי רמת מטרד. עפר מובא למנוחות בבית-העלמין במושבו רם-און. מותיר אחריו הורים, אח – טל, שתי אחיות – איילת וגלי וחברה לחיים – עירית. על קברו הרענן אומר מפקד הכנף: "דרכך לפיקוד על טייסת היתה סלולה". בחצר המשק נותרו מעשי ידיו כעדים אילמים תזכורת כואבת לנער שסלל את דרכו ולא זכה להגיע ליעדו..
