זהבי, שאול (“שאוליק”)

בן צבי ושרה. נולד ביום כ"ו באדר תרצ"ט (17.3.1939) בתל אביב. את לימודיו היסודיים סיים בבית הספר "נס ציונה" אך לאחר מכן עבר לקבוצת גניגר שבעמק; שם חונך ולמד את לימודיו התיכוניים במשך שלוש השנים הראשונות, ואת השנה הרביעית למד בבית ברל אשר בצופית (ליד כפר סבא). היה ספורטאי מעולה והצטיין בכל ענפי הספורט. התעניין בהיסטוריה ובגיאוגרפיה. בעל נפש רגישה ליופי ולטוהר. תמיד נכון לעזור ולחלץ אחרים ממצוקתם. "בחור זהב" כינוהו הכל, ואכן היה לו כינוי זה. היה פקיד ב"תנובה" בתל אביב. לצה"ל גויס בשנת 1957 ושרת במשך שנתיים ומחצה במסגרת שירות חובה בחטיבת חיל הרגלים "גולני". בקלות שהפתיעה את הכל עמד שאול בכל הנסיונות הקשים ביחידה למודת הקשיים: לילות של מארבים, אבטחות וסיורים יום-יומיים אל מול הרמה הסורית. לא אחת הותקפה יחידת הסיור של שאול באש תופת מעמדות הרמה, אולם קור רוחו ותושייתו חילצוהו מכל מצב קשה. עבר קורסים רבים מאוד בשירותו הצבאי, ובכולם התבלט ביכולתו הגבוהה ובידיעותיו. לפני פרוץ מלחמת ששת הימים נקרא לדגל במסגרת שירות המילואים, מקום בו שירת באחת מיחידות הרגלים של צה"ל, בה זכה להכרה להוקרה. ביום השני לקרבותיה, הוא כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967), נפל בקרב שנערך על מוצב האויב באום כתף אשר בסיני. הניח אשה. הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי לשעת חירום בבארי, ולאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול. צויין במיוחד על התנהגות למופת במאמציו לפנות קצין צה"ל שנפגע, וזאת אך ימים מספר לפני נפלו. במכתב תנחומים לאמו עומד מפקדו על דמות האדם הנערצת של בנה בספרו פרטים אחדים על אודותיו. "בימים הקשים של עם ישראל בסוף חודש מאי כאשר כותרנו על ידי צבאות ערב, בשעה שמצב רוחנו היה מדוכדך ומודאג, עבר שאול מפלוגה לפלוגה והרצה על ידיעת הארץ. הוא סיפר לחיילים על האיזור בו שהינו, על ההרים והואדיות והדרכים, על קרבות תש"ח וקדש. בדבריו אלה קשר את חיילי הגדוד אל אותו חבל-ארץ בדרום להכירו ולאהבו. אין ספק שפעולתו של שאול נעשתה ביוזמתו ובזמנו החופשי, ותרמה רבות להעלאת המורל הגבוה ולרצון הלחימה אשר פעם בגדוד כאשר נלחמנו באום כתף, ולאחר מכן באל-עריש". הוא סיפר כי בבואו לגדוד בחר בו לשמש כסייר אישי שלו; הוא ליווה אותו באימונים ובקרב ואהב לנוע קדימה, בראש, ולהוביל את כולם. הסיירות היתה ממש בדמו וכשהיו הסיירים נשלחים לתגבורת בחרו תמיד בשאול". והמפקד המשיך: "תמיד היה בטחון במעשיו. הליכה לידו היתה נעימה ומלאה ספורי חוויות על נדודים בשבילי הארץ ובין עתיקותיה, והדברים על ארץ-ישראל ועם-ישראל, אשר קלחו ממנו באופן חפשי וחם, תמיד חדרו אל לבו שומע". זכרו הועלה בחוברת "החטיבה במלחמת ששת הימים".